mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

"אני - תפילה"*

הרב יהודה עמיטל שליט"א

 

 

שנינו במסכת ברכות (לב:): "ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ", ואחד מהם זו תפילה. ומסביר רש"י: "צריכין חיזוק - שיתחזק בהם אדם תמיד בכל כוחו".

אם בכל השנה צריכה התפילה "חיזוק", על אחת כמה וכמה שכן הוא בעומדנו לפני הימים הנוראים, שבהם מרכז עבודת ה' הוא התפילה.

זכות גדולה נפלה בחלקו של כל אדם, כל אשר צלם אלוקים בו. הקב"ה איפשר לאדם להתפלל. האנושות היתה נראית אחרת, עצובה יותר, אומללה יותר, אלמלא זכות זו שניתנה לאדם.

וכי יכול אדם לבוא בבקשות אישיות, כביכול קטנטנות, אל בורא עולם, "האל הגדול הגבור והנורא"?   לכאורה, לא היה מקום לפניה מעין זו.

אמנם, הגמרא (מגילה לא.) אומרת:

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י', יז): "כי ה' אלוקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדונים, האל הגדול, הגבור והנורא,   אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", וכתיב בתריה "עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" (ואיזה פער בין "האל הגדול הגבור והנורא" לבין "אהב גר לתת לו לחם ושמלה"!). שנוי בנביאים דכתיב   (ישעיהו נ"ז, טו): "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות רוח נדכאים", ומשולש בכתובים שנאמר (תהלים ס"ח, ה) "סלו לרכב בערבות בי-ה שמו, ועלזו לפניו, אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו".

הקב"ה הוא גדול ונורא עד שאין לפניו הבדל בין שמש וירח לבין לחם ושמלה. יש כאן תשובה פילוסופית,   אולי מחשבתית, אך אין זו תשובה קיומית. מבחינה קיומית יש בעיה: וכי יכול אני לפנות לקב"ה בבעיה הקטנה שלי?

אכן, הקב"ה השריש באדם את התחושה שיכול הוא להתפלל, ולא עוד אלא שהקב"ה - "שומע תפילת כל פה" הוא, תפילתו של כל אחד, כל צורת בקשה, תהא אשר תהא.

דוד המלך עליו השלום אמר: "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמ"ב, ג). כמה קל לאדם שיכול הוא לשפוך שיחו לפני הקב"ה. עולם שאיבד את אימונו בקב"ה מחפש תחליפים. פסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים. העיקר שמישהו יקשיב.

כמה צריך אדם להיות מאושר על שיכול הוא לשפוך שיח לפני הקב"ה. "קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן" (תהלים קמ"ב, ב).

 

אמנם, יש מדרגה למעלה מזו. "יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה' " (תהלים ק"ד, לד). בעוד האדם מתלבט האם מבחינה קיומית יכול הוא לפנות לקב"ה, באה הבשורה המרנינה: "יערב עליו שיחי". תפילתי ערבה לפניו. אלמלא כתוב זה לא היו הדברים ניתנים להיאמר. כאותה אם, שפטפוטי תינוקה ערבים עליה, כך, כביכול, ערבה תפילתו של אדם מישראל על הקב"ה.

היש שמחה גדולה מזו? מישהו שומע, מוכן להקשיב.

לעתים עוברים אנו ליד קבצן ברחוב, נותנים לו מטבע, והוא מברך ומברך וממשיך לברך. וכי אנו עוצרים לרגע כדי לשמוע? אבל הוא בשלו, מרגיש צורך להודות. לעתים אדם משיח צרותיו לידיד קרוב, וחושב בלבו: "מדוע טורד אני מחשבותיו בצרותיי שלי, מדוע אגזול מזמנו?"

אבל אצל הקב"ה: " י ע ר ב   עלי שיחי, אנכי אשמח בה'." אדרבה, הקב"ה פונה, כביכול, אל האדם ואומר לו: הנני מבקש לשמוע אותך.

קיים בתפילה מימד נוסף והוא הקשר המתמיד עם הקב"ה. ה"יהודי הקדוש" מפשיסחה שאל פעם: הנחש נתקלל "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג', יד). וכי מה רע בכך, והלא פרנסתו מובטחת, בכל יום, בכל עת ובכל שעה? אכן, קללתו היתה בעצם אי ההיזקקות לקב"ה.

הגמרא (יבמות סד.) אומרת: "לא נתעקרו אמהות אלא בשביל שהקב"ה מתאווה לתפילתן". לפעמים הקב"ה שולח אלינו צרות מפני שמבקש הוא לשמוע את קולנו. "הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב', יד).

התורה (בראשית כ"ז) מספרת לנו על יצחק   אבינו המברך את בניו. בעוד שליעקב ניתנה ברכת "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש", נתברך עשיו בברכת "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל". מה ההבדל? אצל יעקב נאמר "ויתן לך", יתן - ויחזור ויתן. ואילו עשיו יכול להיות שקט ושלו. יש לו "פוליסת ביטוח". יעקב צריך לפנות אל הקב"ה בכל עניין, קטן כגדול. המובן מאליו אצל עשיו, הוא בעיא, תרתי-משמע, אצל יעקב.

אספר לכם דברים ששמעתי מפיו של מנהל אחד מבתי האבות במיאמי, ארה"ב, שבין כתליו מתגוררים עשרות זקנים.   ילדיהם מתגוררים במקומות מרוחקים, ניו-יורק, וושינגטון, שיקגו. יש שלושה סוגים של ילדים: כאלה השולחים כל חודש המחאה להוריהם. הבן מצרף כמה מלים, לפעמים אפילו זה לא. מכל מקום, האב יודע שבנו זוכר אותו כל חודש. אחרים שולחים כל חודש את ההמחאה ישירות למשרד. אמנם, לא לאבא, אבל בכל זאת - הם מראים שעדיין זוכרים הם את הוריהם.

אבל - הוסיף המנהל ואמר - יש כאלה שמסתפקים ב"הוראת קבע" לבנק, והפקיד שולח את הכסף מדי חודש, מבלי שהבן   יודע אם אביו עדיין בחיים אם לאו. הכל פועל באופן אוטומטי.

זה ההבדל בין יעקב לעשיו.   הקב"ה אומר ליעקב: עליך לבקש בכל פעם. לא תקבל דבר מבלי שתבקש. לעשיו, לעומת זאת, יש "הוראת קבע". פוליסת ביטוח.

לא מדובר כאן בקשר סתם, אלא בזיקה קרובה. אנו פונים לקב"ה בלשון נוכח: "ברוך   א ת ה   ה'". אכן, יש כאן נוסח "מעורב" של נוכח ונסתר. וכפי שמסביר הרשב"א, עלינו לדעת שמצד אחד הקב"ה הוא בבחינת נעלם, "א-ל מסתתר", אך מצד שני הננו פונים אליו בלשון נוכח - "אתה".

קיימת אפשרות של שינוי. ניתן לפתח עולם חדש. דבר אינו "סגור". צרה, מצוקה, מחלה, הכל ניתן לשינוי.

הקב"ה שומע תפילת כל פה. הגמרא (ברכות לב:) אומרת:

אמר ר' חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כ"ז, יד): 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה' '.

דווקא התפילה היא הדרך לחיזוק. כמאמר הגמרא (שם) להלן:

אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה שנאמר (דברים ג', כו) 'אל תסף דבר אלי' וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'.

על האדם לדעת ש"הכל פתוח", שיוכל להשיג משהו בתפילתו, שמדבר הוא אל מי שאוזניו, כביכול, כרויות לשמוע תפילתו. רק אמש נפגשתי עם מישהו, שלשמע דבריו התחלתי לבכות. לפני הרבה שנים, כך סיפר לי, כשהיה חשוך ילדים, פנה אלי לעזרה. הבאתי את המקרה שלו לפני אחד הרופאים המפורסמים בניו יורק, אך התשובה היתה: "אין מה לעשות. הוא לא יוכל להביא ילדים לעולם". אבל אותו שליח שהביא לי תשובה זו הוסיף מדיליה: "יבקש רחמים". עברו מאז עשר שנים, ואולי אף יותר, והנה הוא מספר לי אתמול שאשתו בהריון. אכן, אין דבר "סגור" בפני שערי תפילה. "יתפלל - ויחזור ויתפלל".

משורר התהלים אמר: "אני תפילה" (ק"ט, ד). התפילה באה לידי ביטוי באישיותו של אדם. רצונך לעמוד על אישיותו של אדם - התבונן בתפילתו.

על הפסוק (בראשית כ"ד, סד): "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל", אומר המדרש: "צפתה שידו שטוחה בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא". לאחר שראתה אותו מתפלל, "ויצא יצחק לשוח בשדה", הכירה מתפילתו ש"אדם גדול" הוא.

הדבר הראשון הנחוץ לתפילה הוא פתיחות. פתיחות כלפי עצמך. הבריות חושבים 'פלוני אינו פתוח כלפי זולתו'. אך יש לא מעט אנשים שאינם פתוחים כלפי עצמם. כל אחד, הורה, מחנך או רב, שואל את תלמידיו או ילדיו "מה נשמע", והתשובה הכמעט אחידה היא "הכל בסדר". אינך מצליח לדבר אתם, לדובב אותם. הם "סגורים" לא רק כלפי זולתם אלא גם כלפי עצמם. אין הם מסוגלים להתבונן בעצמם. כדי ל"היפתח"   בפני הקב"ה יש צורך שאדם "ייפתח" תחילה כלפי עצמו. שלא יסתפק רק באמירת התפילות שבסידור, אלא יוסיף להן בקשה משלו. ולו בלבו פנימה.

את תפילת העמידה אנו פותחים: "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". לפי הרבה פוסקים זהו חלק מהתפילה. "שפתי תפתח", היינו: פתח את לבי. הנני מרגיש "סגור", לבי מסרב מלהיפתח.

דוד המלך אמר "עם   ל ב ב י   אשיחה" (תהלים ע"ז, ז). אישיותו של האדם באה לידי ביטוי בתפילה. יכולתו של אדם "לשוחח" עם לבו היא אמנות המלמדת על אישיותו. אדם צריך להיות מסוגל לשוחח עם עצמו שיחה כנה, בחדרי חדרים, ורק לאחר מכן - "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמ"ב, ג).

 

מה מבדיל אדם מכל חיה? יכולתו להתפלל. "אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך".

המשנה (בבא קמא א', א) אומרת: "ארבעה אבות נזיקין: השור והבור, המבעה וההבער". לפי דעה אחת ה"מבעה" הוא האדם. רבינו הקדוש ניצב בפני קושי: וכי ניתן לכתוב "ארבעה אבות נזיקין: השור, הבור והאדם"? לפיכך בחר שלא לכנות אדם בשמו אלא באחד מתיאוריו הקולעים ביותר: "מבעה", מלשון תפילה: "אם תבעיון בעיו" (ישעיהו כ"א, יב). רק אחד ויחיד מכל ברואי עולם יכול להתפלל. האדם.

וכי יש הגדרה יפה יותר להגדיר אדם על מנת להבדילו מחית השדה? אכן, לא נאמר כאן "לומד", "משנן", "חושב", אלא "מתפלל". צאו וראו מהו משקלה של תפילה.

יש כאן גם יסוד נוסף, של חיסרון. הגמרא במגילה (טו:) אומרת: "מה ראתה אסתר שזימנה את המן (לסעודה)?". אחד   התירוצים אינו אלא ציטוט מספר משלי (כ"ה, כא): "אם רעב שנאך האכילהו לחם". מסביר המהר"ל: אדם רעב הוא ערני, ואילו השבע נוטה להירדם. אסתר ביקשה להרדים את המן הרשע, להרדים את עירנותו. לפיכך ביקשה להשביעו.

טיבו של עולם, שאדם מרגיש עצמו תמיד "חסר", כואב לו משהו, ולכן מוגדר הוא על ידי תפילה ובקשה: "אם תבעיון בעיו". לא רק תפילת שבח והודאה אלא בקשה.

התפילה יכולה להיות חוויה שאדם ניזון הימנה שנים ארוכות. לפני שנה, בראשית חודש אלול, התכנסו כאן כמה מחנכים, אנשי סמינר למורים, כ"הכנה" לימים הנוראים. דיברנו על הצורך בפניה לקב"ה. לפתע קם אחד המורים ממקומו, והחל משתף את הנוכחים בחווית תפילה שחווה תריסר שנים קודם לכן. לא עבר זמן רב וקולו החל לרעוד. משסיים דבריו, אמר לי מנהל הסמינר: "הכל היה שווה ולו רק כדי לשמוע תיאור שכזה". אדם יכול לחיות את תפילתו ולחוות אותה במשך שנים. כל תפילה יכולה להיות חוויתית. לאחר התפילה אדם צריך להרגיש כאילו הוא אדם אחר.

בסידורו "עולת ראיה", כתב מרן הרב קוק:

התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור. וגם התענוג היותר כשר שבתענוגים.

גם הכרח וגם תענוג.   ראשית התקשרותו של הגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצוק"ל, תלמידו של הרב ואוהבו   בלב ובנפש, היתה   לאחר ששהה פעם ביפו ושמע את ברכת הכהנים של מרן הראי"ה. זה הספיק לו. באותו רגע נקשר אליו לעולמים.

אכן, יש לא מעט בעיות. אחת העיקריות שבהן היא המחשבות הזרות. הסיפור החסידי מתאר חסיד שבא לרבי בתלונה: "רבי, יש לי מחשבות זרות". "זרות?", השיבו הרבי, "אין הן זרות כלל וכלל. הן כולן שלך".

ר' מנחם מנדל מויטבסק, תלמידו של ה"מגיד" ממעזריטש וחברו של בעל ה"תניא" היה אומר: כשאדם עומד בתפילה ומבקש לטפס למדרגות שהן למעלה ממדרגתו, זורקים אותו משם באמצעות המחשבות הזרות שמתערבבות בתפילתו.

מהי כוונת הדברים? כשהתפילה היא מלאכותית - יש מחשבות זרות. בשיחת הלב, שיחה אמתית,   אין מחשבות זרות. כשראובן מדבר עם שמעון אין לו אף פעם מחשבות זרות. כשאדם מטפס "למעלה ממדרגתו", כשתפילתו אינה טבעית,   באות אצלו מחשבות זרות.

יש המשקיעים אנרגיה עצומה בתנועות הגוף בשעת התפילה מתוך מחשבה שבכך יסלקו מעליהם את המחשבות הזרות. ניתן היה ליצור חשמל מהתנועות האדירות שאני רואה לעתים אצל בחורים העומדים בתפילה. אכן, כתוב שמותר להתנועע קצת בשעת התפילה, וכדי לעורר כוונה - מתנועעים הרבה. וכי בתנועות פיזיות ניתן לפתור בעיות נפשיות? האמנם כשדוד המלך אמר "אשפוך לפניו שיחי" הוא התכוון ל"קוועטשים" בתפילה? לא ולא! "אשפוך לפניו שיחי", תפילה זורמת, טבעית.

הגמרא (ברכות כח:) מספרת:

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו ארחות חיים, ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.

וכי "גילוי אמריקה" יש כאן? והלא אם לא ידע אדם לפני מי הוא עומד, כאילו לא התפלל? אכן, רבי אליעזר הדגיש ואמר: "דעו", אל תסתפקו ב"כוונה" גרידא, "כוונה" יכולה להיות משהו מלאכותי, חיצוני, "דעו לפני מי אתם עומדים", ואז, מתוך אותה "ידיעה" תהיה התפילה טבעית.

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת לפני התפילה כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים" (משנה ברכות ה', א). לא כדי שיצטרכו לכוון עוד, אלא שמתוך ידיעתם לפני מי הם עומדים - ממילא יכוונו לבם. וכך אומר הרמב"ם בהלכות תפילה (ד', טז): " כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה". לא ניתן להשליך את המחשבות הזרות בדרך אקראי, כלאחר יד. העצה היא אחת:   "עמידה" לפני הקדוש ברוך הוא.

את עצתם של אותם "חסידים ראשונים" מקיימים אנו באמירת "פסוקי דזמרה". אנו מספרים בנפלאות הקב"ה, בחסדיו ובגדולתו, כדי שנחוש ונרגיש   "לפני מי אנו עומדים". בני אדם מפחדים לדבר ישירות אל הקב"ה. בדרך כלל אנשים מדברים על תורה, יראת שמים, אבל פניה ישירה לקב"ה? הס מלהזכיר!

מכאן שורש ויסוד לפתיחת התפילה באמירת "פסוקי דזמרה". טעות היא ביד החושב כי במאמצים פיזיים, בעשיית תנועות גדולות, יוכל לפתור את בעיית ה"מחשבות הזרות" ולפוטרן מעליו. לכל היותר, אין כל אלה אלא סגולה, מעין אותה סגולה עליה דיבר ה"בעל שם טוב": פעם אחת פנו אליו תלמידיו בשאלה,   האם מותר להם לפנות לצדיק מפורסם, שנודע בשערים בזכות סגולות שחילק לחסידיו. אמר להם הבעש"ט: אם מבקשים אתם לילך אצלו - לכו. הוסיפו וביקשו סימן לידע האם צדיק אמיתי הוא, שמא מעמיד פנים? אמר להם הבעש"ט: אתן לכם סימן. צדיק זה נותן סגולה לכל חולי וצרה. בקשו ממנו סגולה ל"מחשבות זרות". אם ייתן לכם - סימן שאין הוא צדיק אמיתי.

במחזורים שונים מופיעים פסוקים שאמירתן מהווה, כביכול, "סגולה נגד מחשבות זרות". וכי ל"סגולות" אנו זקוקים?

אכן, קיימת עצה נוספת הנראית, לכאורה, רחוקה מאתנו, אך למעשה קרובה אלינו מאד בפינו ובלבבנו לעשותה. בתורת החסידות אמרו כי בשעה שנושא מסויים מטריד את האדם, עליו "להעלות" את המחשבות הזרות, "להעלות ניצוצות". פשרם של מושגים קבליים אלה בשפת המעשה: "עליך לתרגם את הבעיה הטורדת את מחשבתך לשפת התפילה". הקב"ה בוודאי יוכל לסייע לך בפתרון הבעיה. אל   לך לסלק מחשבה זרה זו מלבך, אלא להיפך: שמור אותה עמך והפוך אותה-גופה לתפילה.

עד כה עסקנו במימד החווייתי שבתפילה, אך אין לזלזל גם בתפילה "יבשה". לפעמים אדם אינו נמצא בדרגה שבה מסוגל הוא לחוש את המימד החווייתי שבתפילה. כולנו מקווים שבימים הנוראים הבאים עלינו לטובה נזכה מדי פעם ולו לשעה קטנה של "תפילה גדולה", תפילה שתותיר את רישומה לימים ושנים. אך לא אחת אין הדבר עולה בידינו. ולמרות זאת, אין לזלזל גם באותן תפילות "יבשות", נטולות אותה לחלוחית של חוויה נעלה.

בא אלי פעם תלמיד, ובפיו טרוניה: "בכל חודש אלול היתה תפילתי רוויית רגש, והנה דווקא בערב ראש השנה 'יבש המעיין', הכל 'יבש'. מה עלי לעשות?". אמרתי לו: פנה לקדוש-ברוך-הוא ואמור לו: "ריבונו של עולם, 'זה מה יש', איני יכול עוד".

יש עולם של קרבנות "גדולים", פרים, ואילים וכבשים, ויש עולם של "מנחה" קטנה, מנחת עני. "מאשר תשיג ידו". אלו   ואלו רצויים הם לפני הקב"ה. "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

בפרשת השבוע (דברים כ"ו, א-ג) נצטווינו על מקרא ביכורים:

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה; ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו.

מסביר רש"י: 'הגדתי היום' - איני כפוי טובה. אני מודה לך על כל הטובה. והוסיפו בתנחומא (ריש כי תבא):

צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק. עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום, לפי שחביבה תפילה לפני הקדוש-ברוך-הוא מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות.

וכי מה עניין כפיות טובה אצל תפילה?

מן הראוי היה שאדם הניצב לפני הקב"ה, כשביכורי פרי אדמתו בידיו, יודה ויאמר: "נתת בי כוח   לעבוד בשדה, ללא צורך בסיוע של 'עבודה זרה', תן בי כוח שאוכל לעשות כן גם בשנה הבאה". וכי זו התפילה עליה נצטווה מביא   הביכורים? לא ולא!

וענית ואמרת לפני ה' אלקיך,   ארמי אבד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וישמע ה' את קלנו וירא את עניננו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך.

התורה חששה כי אדם העסוק בכרמו ובשדהו, בגפנו ובתאנתו, ישכח ח"ו את עם ישראל. כל מאווייו יהו משועבדים להתקדמות, להשגים חומריים, מכוונים כלפי בניין ביתו ומשקו-שלו, "איזה מכונית ארכוש, איזה בית אבנה". מצווה התורה ואומרת לנו: עלה לירושלים, שכח לרגע את עסקיך הפרטיים. בקש על עם ישראל, על תולדותיו וגורלו. ולבסוף אל תימנע מלהלל, להודות ולשבח:   "אשר נתתה לי ה'". גם כל אלה, ההיסטוריה של עם ישראל, יציאת מצרים - שלך המה, "אשר נתתה לי ה' ".

אותה בעיה קיימת בגלות. מרוב צרות ודאגות קיומיות עסוק כל אחד בנסיון הישרדות אישי. ועם ישראל, מה יהא עליו? לפיכך תיקן להם משה לישראל שיהו מתפללין בכל יום שלוש פעמים. התפילה אינה עוסקת רק בצרותיו של היחיד, של הפרט, אלא פניה מכוונות כנגד הכלל, כלפי עם ישראל כולו. "את צמח דוד עבדך תצמיח", "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", "ובנה ירושלים", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

ולמעלה מכך: התפילה מביעה תלות מוחלטת בקב"ה. אלמלא הוא - לא היו ביכורים אלה בידינו. בלי הקב"ה אין לאדם לא דעת ולא תשובה, לא גאולה ולא רפואה, לא "השיבה שופטינו" ולא "טל ומטר לברכה", לא בניין ירושלים ולא ברכת שלום. הכל תלוי ברצון הקב"ה.

יסוד האמונה טמון וגנוז בתפילה. אדם מביע באמצעותה את תלותו המוחלטת בקב"ה. התפילה מחזקת את האמונה.

הנביא ישעיהו (מ"ה, כב) אומר: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ,   כי אני א-ל ואין עוד". והוסיפו בחסידות: "ואין עוד" - ואין בכלל. "על נסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים", על כל אלה "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ".

אסיים במה שפתחתי: אחד הדברים שטעונים חיזוק בכל עת הוא התפילה. התפילה היא מקור האמונה ויסודה. אושרו הגדול של האדם טמון בתפילה, והיא המגדירה אותו כ'אדם'.   "אם תבעיון - בעיו". האדם אינו אלא "מבעה", מתפלל. כמאמר דוד המלך עליו השלום: "אני תפילה".



* שיחה שנאמרה בישיבת הר עציון בראשית חודש אלול, תשנ"ה. כתב וערך: אביעד הכהן.