ישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעורים בהלכה

************

 

ברכת הגומל

 

רב יאיר קאהן

 

 

  איתא בברכות (נד:) "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא..."

 

  קיימות מספר מחלוקות בנושא זה של ברכת הגומל:

 

1.   בגמרא (שם) נאמר: "ארבעה   צ ר י כ י ן   להודות".   ונחלקו אחרונים האם ברכה זו רשות או חובה.

 

  מג"א (בתחילת סי' רי"ט): "תמה למה אין הנשים מברכות ברכה זו.   ואפשר שמנהגן מפני שס"ל שברכות אלו   ר ש ו ת " ובפמ"ג (רי"ט סק"א).   חולק וסובר שברכות אלו   ח ו ב ה.

 

2.   א ר ב ע ה   צריכין להודות".   נחלקו בראשונים האם רק ארבעה אלו חייבים להודות או כל אחד שנמצא בסכנה.   הריב"ש (סי' של"ז) סובר שכל אחד שהיה בסכנה חייב לברך, ואילו באבודרהם מובא שרק ארבעה אלו.

 

3.   קיימת צחלוקת לגבי רמת הסכנה:

  ר"י מיגש - לא רק הנחבש על דיני נפשות, אלא אף החבוש על דיני ממונות.   (אלא שאין זה מחוייב שלדעתו גם ללא סכנה יתחייב בברכה, וייתכן שסבר שגם החבוש על דיני ממונות מוגדר כמסוכן).

  ב"ערוך" (ערך "ארבע") - "מי שהיה חולה ונתרפא, אפילו חושש בראשו ואפילו חושש בגרונו", למרות שאין בכך סכנה.   אך הראב"ד סובר 0מובא ב"תורת האדם" לרמב"ן, חלק "עניין הרפואה", עמ' מ"ט): "וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חלל שיש בה סכנה" (והרמב"ן לא קיבל זאת).

 

4.   לגבי נוסח הברכה:

  בגמרא שלפנינו: "מאי מברך?   ... ברוך גומל חסדים טובים".

  והרי"ף גרס: "ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב" וכך גורס אף הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ח).

  ויש גורסים: "שגמלנו כל טוב".

 

5.   גם לגבי הזכרת שם ומלכות נחלקו הראשונים:

  הראב"ד בתורת האדם (שם) - אין מזכירים.   וכך גם בהשגותיו על הרי"ף (מד. באלפס):

"גם באלו הברכות שתפס עליהם, וכן בכל הברכות שבמשנה, אומר אני שהם רשות ולא חובה... תדע דהא אין בהם לא הזכרה ולא מלכות".

ותוספות (ד"ה פטרתו) חולקים ומצריכים שם ומלכות.

 

6.   בגמרא (שם): "אביי אמר: וצריך לאודויי קמי עשרה... מר זוטרא אמר: ותרין מינייהו רבנו... מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנו... ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן, קשיא!"

  ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק - האם צריך י"ב (תוס' ר"י החסיד), או די בי' שב' מתוכם תלמידי חכמים (רמב"ם).

 

7.   האם עשרה בברכה לעיכובא:

בתלמידי ר' יונה - העשרה הם לעיכובא, ולריטב"א - אינו מעכב, אלא רק מצווה מן המובחר.

וצריך לבחון את שיטת ר' יונה, שעשרה מעכבים את הברכה, היכן מצינו דין כזה.   אם העשרה הם מניין רגיל, ייתכן שהמניין הוא דין בברכה (עיין כתובות, דף ז:, לגבי ברכת חתנים; ובערוך השלחן אה"ע סי' ס"ב, י"ג).

  אך עדיין לא מובנת השיטה המצריכה י"ב.   כי על כרחנו זה דין במניין.   וכן לדעת המהרנ"ח, שסובר שצריך י' מלבדו.   ודאי שאין זה מדין מניין (ואמנם בה"ל חולק וסובר שגם הוא נכלל במניין).

  וראיה נוספת מדעת המג"א, שסובר שאשה מברכת לפני ט' נשים וגבר, אע"פ שאין בזה מניין.

 

8.   בהמשך הגמרא (שם): "רב יהודה חלש... אמרי ליה: בריך רחמנא דייהבך ניהלן... אמר להון: פטרתון יתי מלאודויי... והא איהו לא קא מודה? - לא צריך, דעני בתרייהו אמן".

  גמרא זו קשה, שהרי קיימא לן ששמוע כעונה, ומדוע צריך היה שיענה אמן?

  הרא"ה אומר שבאמת גם שומע כעונה יועיל.   הריטב"א מסביר, שהיה צריך לענות, כיוון שלא התכוונו להוציאו, אך גם זה קשה, שהרי אם לא התכוונו להוציאו, אף אם ענה אמן - לא יצא ידי חובה (או"ח סי' רי"ג, ג').   ואולי הריטב"א חלק על כך.

  הרא"ש עונה באופן אחר (מובא בטור): "כיוון שהם לא היו חייבים בברכה זו.   לכך הוצרך הוא לענות אמן".   אך עיין ברמב"ם (הל' ברכות, פ"א הי"א).   שצריך גם המוציא להיות בר חיובא.   והרא"ש כנראה סבר ששומע כעונה, שרק המברך צריך להיות בר חיובא (ועיין ב"קהילות יעקב", ברכות, סי' י"ז).

 

 

  כדי להבין את רקע המחלוקות הנ"ל, נראה לי שיש לדון באופיה של ברכת הגומל לשם כך נחזור למחלוקת תלמידי ר' יונה והריטב"א אם ההודאה לפני עשרה מעכבת (7).   לכאורה שיטת תלמידי ר' יונה שהעשרה הם לעיכובא טעונה הסבר.   ובמיוחד אם נבין שהעשרה בנידון דידן אינם מצד מניין (כדעת מהרנ"ח ומג"א לעיל).

 

  יש להסביר שלדעתו אין חיוב ברכת הגומל חיוב   ב ר כ ה   אלא חיוב   ה ו ד א ה   "ארבעה צריכין להודות".   וזה דין בהודאה שצריך "לאודויי קמי עשרה" כלומר להודות לה' בפני עם ועדה.   על פי זה מסתברת מאד שיטת מהרנ"ח שצריך עשרה חוץ ממנו.

 

  הריטב"א סובר שאין העשרה לעיכובא, ולשיטתו יש קיום בסיסי של הודאה גם בלי עשרה, או שהוא חולק עקרונית וסובר שאופי חיוב ברכת הגומל הוא חיוב ברכה, אלא שיש גם קיום של הודאה קמי עשרה.

וכן צריך להסביר גם את מח' תר"י החסיד והרמב"ם (6) האם די בי' או שצריך י"ב לרמב,ם - יש רק ממד של חיוב ברכה, ולכן די במניין, ולר"י החסיד - התווסף מימד של הודאה, ולכן צריך ב' תלמידי חכמים בנוסף למניין.

 

  לגבי נוסח הברכות (4) הרי"ף שגורס "שגמלני כל טוב" מוסיף לנוסח הרבכה נימה של הודאה אישית.   בעוד שהנוסח המופיע בגמרא - "הגומך לחייבים טובות" - הינו אובייקטיבי בלא כל נימה של הודאה אישית.

 

  כך גם לגבי הזכרת שם ומלכות (5) - נראה שהראב"ד, שאינו מצריך שם ומלכות, סובר שאופי ברכת הגומל הוא הודאה ולא ברכה.   ועל כך חולק הרמב"ן ומצריך שם ומלכות כבכל ברכה.

 

  ובפמ"ג משמע שהבין שיש את שני המימדים בברכה, כי כתב (רי"ש סי' רי"ט): "מי שספק לו אם ברך הגומל או לא, דחוזר ומברך בלא שם ומלכות, דברכות אין מעכבות רק   ה ו ד א ה   בעינן".

 

  גם המחלוקת לגבי סוג הסכנה (2) תלויה בכך: ברכה היא דבר פורמלי, שייתכן שיהיה כבול למקרים מסויימים, מה שאין כן בהודאה, שהיא ספונטנית יותר על כל ישועה.

 

  וכך אף לגבי רמת הסכנה (3) - הראב"ד, הדורש רמת סכנה גבוהה, סובר שכל עוד האדם לא הועמד בסכנה רצינית אין מקום להודאה.   אך אם החיוב הוא בברכה, הרי שבארבעת המקרים - חייב, ואין זה משנה מהי רמת הסיכון.   ואכן הראב"ד שסובר שמברך רק על רמת סכנה גבוהה, סובר גם שמברך על כל ישועה ולא רק על ארבעת המקרים.   והרמב"ן חולק על שני דינים אלו, ונראה שרואה החיוב כחיוב ברכה.

 

  המאירי מביא דעה הסוברת שאין חייבים.   אמנם, לברר על שאר ישועות, אך יש רשות לברך (1).   אין חובה, כיוון שפורמלית הברכה רק על ארבעת המקרים, אך מעבר לכך קיימת ההודאה - וזה תלוי ברצונו להודות, ולכן זה רשות.

 

  קיים חילוק מקביל בנוגע לקרבן תודה.   רש,י במנחות (עט:) ותוס' רי"ר בר"ה (ה:) מחלקים בין תודת חובה לתודת נדבה: "תודת חובה - כגון מפרש ביום והיוצא בשיירה וחולה שניצל מחוליו וחבוש שיצא מבית האסורים.   דאמרינן בברכות: ארבעה צריכין להודות, דכתיב בהן: 'ויזבחו זבחי תודה' בס' תהילים".

 

  ונראה שאף בקרבן תודה יש את שני היסודות: א.   חיוב קרבן; ב.   קיום הודאה.

 

  בארבעת המקרים - חיוב קרבן, ואילו בשאר המקרים - אין חיוב קרבן אלא קיום הודאה באמצעות קרבן תודה - ועיין ברא"ש (סי' ג'), שברכת הגומל במקום תודה נתקנה.

 

  אם נסביר שהגומל הינה חיוב ברכה - מסתבר שיש חיוב לברך.   אך אם היא רק הודאה - ייתכן שאין חיוב אלא קיום הודאה.   והראב"ד, שסובר שאופי ברכת הגומל הוא הודאה, אומר בפירוש שהברכה היא רשות ולא חובה.   הוכחתו היא מהמשך הסוגיא שנזכר "בריך רחמנא דייהבך ניהלו..." בלא שם ומלכות.

 

  הרמב"ן דוחהו ואומר, שלאדם המברך על חברו - זו ברכת רשות.   אך לאדם עצמו - זו חובה.   על האדם השני אין חובת ברכה.   אך קיים מימד של הודאה, ולכך אין צורך בשם ומלכות.

 

  המחבר כותב (סי' רי"ט, ג'): "ואם בירך בפחות מעשרה י"א שיצא וי"א שלא יצא.   וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות".   ובסעיף ט' (שם) כתב: "והני ארבעה לאו דוקא... וי"א שאין מברכים הגומל אלא הני ארבעה דווקא.   וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

 

  ה"משנה ברורה" מסביר דינים אלו מצד ספק ברכות להקל.   אך ייתכן שאם הגומל היא חיוב ברכה - כבר יצא ידי חובתו בלי עשרה, אלא שלסוברים שזה חיוב הודאה - לא יצא.   וכן לגבי דברים שאינם מן הארבעה.   יש לומר שאין חיוב ברכה אלא רק חיוב הודאה.   ולכך די שמברך בלי שם ומלכות, שיוצא בזה ידי הודאה.

 

  לבי שומע כעונה (8) - רע"א מסביר: "דהכא לא שייך שומע כעונה, דהא הוא צריך לומר בנוסחא אחרת דהיינו שגמלני, אלא דעל ידי אמן - דהוא כמו שהוא גם כן משבח ומודה - יצא".   לפי דבריו, אין עניית אמן כאן כדי לייחס את ברכת המברך לעונהו אלא היא גופא הודאה.   וזה אפשרי, רק אם נסבור שיוצאים ע"י הודאה לחוד בלי נוסח ברכה.   עפ"י זה, תובן דעת הריטב"א, שלמרות שהשני לא התכוון להוציאו - יצא כשענה אמן וכן תובן שיטת הרא"ש, שיוצא גם אם השני אינו בר חיובא, כיוון שע"י עניית האמן נחשב כאילו ברך בעצמו.

 

  הראב"ן מוסיף בסוגייתנו: "ארבעה צריכים   ל ב ר ך   ולהודות".

 

  היינו, ישנם שני חיובים - גם חיוב ברכה וגם חיוב הודאה.   לגבי עשרה הוא כותב, ש"צריך לאודויי קמי עשרה", ומשמע שידי חיוב ברכה יצא גם ביחידות כדלעיל, אלא שבעינן עשרה להודאה.   ובהמשך אומר הראב"ן: "אם באו אחרים אצלו ואמרו ברוך המקום שהצילך בפנינו, ואמר אמן - יצא ידי הודאה".   ומסתבר שלשיטתו יצא רק ידי הודאה, כי עניית אמן היא עצמה הודאה כדברינו לעיל, אבל ידי ברכה לא יצא, שהרי חברו אינו חייב בברכה, אלא שרק יכול להודות על ישועתו.

 

****************************

כדי להרשם יש לשלוח בקשה לכתובת

  MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

  GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE.

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית.   כדי לקבל רשימת השיעורים, יש לשלוח בקשה לכתובת:

  LISTPROC@JER1.CO.IL

 עם התוכן:

  INFO YHE-ABOUT.

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@JER1.CO.IL

*******************************

כל הזכויות שמורות   1996   ישיבת הר עציון