הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

משכן וכלים

שיחה לפרשת ויקהל*

"ויאמר משה אל בני ישראל: ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אֹתו רוח א-להים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשֹב מחשבֹת, לעשֹת בזהב ובכסף ובנחֹשת. ובחרֹשת אבן למלֹאת ובחרֹשת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורֹת נתן בלבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מלא אֹתם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחֹשב..."   (ל"ה, ל-לה).

התורה מתארת את חכמתו הרבה של בצלאל, שבאה לידי ביטוי הן ביכולת התכנון והן ביכולת הביצוע. חז"ל בגמרא בברכות מתארים פן נוסף של תבונתו של בצלאל:

"אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים. הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר, עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת!"     (נה.).

לכאורה לא מובן, מדוע באמת ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן. שאלה זו היא כפולה: ראשית, מבחינה לוגית ברור שבצלאל צודק – וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן? אמנם הגמרא בשבת פז. אומרת, ששלוש פעמים עשה משה דבר מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, אולם הגמרא מנפקת הסבר משכנע לאותן יוזמות פרטיות של משה, והסבר כזה צריכים לחפש גם כאן.

כדי להבין את משה, נעיין בדברי הרמב"ן בפרשת תרומה:

"והנה עִקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם, ודברתי אִתך מעל הכפֹּרת', על כן הקדים הארון והכפֹּרת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השֻלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה"     (כ"ה, ב).

הרמב"ן ראה את היחס בין צו ה' לציווי משה באופן הפוך מהגמרא, ומ"מ מדבריו ניתן ללמוד מה משמעות הקדמת המשכן או הכלים. הכלים, ובמיוחד הארון, הם התכלית של בניית המשכן. בניית המשכן לא נועדה אלא ליצור מקום שבו יוכל הקב"ה לשכון ולהיוועד עם בני ישראל, ותכלית זו מתקיימת באמצעות הארון והכפורת. מבחינה פרקטית ודאי שיש לבנות קודם משכן ואחר כך כלים, אולם מבחינת החשיבות והתכלית, הארון והכלים הם ראשונים במעלה.

לפי זה ניתן להשיב על תמיהתנו. הקב"ה ציווה את משה לבנות משכן ואחר כך כלים, כיוון שכך הוא סדר הבנייה הראוי מבחינה מעשית. אולם משה רבנו, איש החזון, רואה מול עיניו את התכלית הנשגבה של בניית המשכן, וכדי להלהיב את העוסקים במלאכה, הוא מתאר קודם כל את נקודת השיא של הבנייה, את יצירת החפץ המופלא שבאמצעותו ייווצר קשר ישיר בין עם ישראל לקב"ה. רק אחר כך הוא מתאר את שאר חלקי המשכן. אמנם, בצלאל, איש המעשה, מבין מיד שמבחינה פרקטית צריכים כמובן לבנות את הדברים בסדר ההפוך: קודם הבית, אחר כך הרהיטים.

במדרש בפרשת פקודי נאמר:

"כמה חכמים היו שם, ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו, אלא אמר שלמה 'רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כֻּלָּנָה', שמשה היה מעולה מכולם... נטלו כל אחד ואחד מלאכתו, ובאו להם אצל משה, ואומרים: הרי קרשים, הרי בריחין. כיון שראה משה, אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו"     (נ"ב, ד).

נראה שהמדרש בא להדגיש, שכדי להקים משכן אין די באנשים מוכשרים העושים את מלאכתם בדקדקנות ובשלמות, יש צורך גם באיש של חזון ומעוף, שיפח בחומרים רוח ויהפוך אותם למשכן.

ואם כך הוא לגבי בניית בית של עצים ואבנים, קל וחומר שנכון הדבר בנוגע לבניית אדם ועיצוב אישיותו. כאנשים החובשים את ספסלי בית המדרש, אנו עסוקים בעיקר בלימוד התכנים של התורה מזוויות שונות, וצוברים מיומנות בניתוח וליבון של סוגיות הגמרא. לימוד זה הוא תנאי נחוץ כדי לגדול בתורה וביראת שמיים, אולם אינו תנאי מספיק. כדי לבנות אישיות תורנית אמיתית, אין די בחיזוק היכולת המעשית ללמוד תורה. אנו נדרשים להיות גם אנשי חזון ומעוף, ולשים מול עינינו כל העת את השאיפה להתמלא ביראת שמיים ולהיות ספוגים בה.