הרב יהודה עמיטל שליט"א

"וידעתם כי אני ה' "

שיחה לפרשת בא*

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שִתי אֹתֹתַי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתַי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה' "     (י', א-ב).

רש"י מבאר, ש"התעללתי" כאן פירושו "שחקתי". הדברים מעוררים פליאה: מה פשר המשחק הזה? וכי הקב"ה זקוק לשעשוע?

סיפור השעבוד בהגדה של פסח נפתח במילים "עבדים היינו לפרעה במצרים". כאשר אנו מדברים על עבדותנו במצרים, אין כוונתנו לעצם העבודה הקשה והכאב שהיו נחלתם של אבותינו שם. כאשר אדם נוטל על עצמו משימה הכרוכה בעמל ובסבל, הרי הוא אדם חופשי, ולא עבד; ומן הצד השני, אדם שהכריחו אותו ללבוש בגדי מלכות בניגוד לרצונו, הרי הוא מוגדר עבד, חרף לבושו ההדור, ואולי דווקא בגללו. לא קושי המשימה הופך את האדם לעבד, כי אם העובדה שאינו מבצע אותה מתוך בחירה חופשית. בני ישראל היו עבדים במצרים, כיוון שסרו למרותו של פרעה מלך מצרים, ולא למרותו של מלך מלכי המלכים.

אמנם, לעתים עבד שקוע בעבדותו בצורה עמוקה כל כך, עד שאינו מתאונן על כך שהוא מקבל פקודות מן הזולת, אלא רק על המאמץ הפיזי שהוא נאלץ להשקיע. עבד כזה הרי הוא כחפץ הנמצא בבעלותו של האדון, שאינו מוטרד כלל מעצם הלגיטימציה של האדון לומר לו מה לעשות. כל תקוותו היא רק שנטל העבודה יוקל מעליו.

זהו שפל המדרגה שאליו הגיעו בני ישראל במצרים: מצב שבו אין הם בוכים אלא על קושי העבודה בלבד. זהו גם הרגע שבו תפילתם התקבלה לפני המקום, ותהליך הגאולה יצא אל הדרך:

"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה. וישמע א-להים את נאקתם... וירא א-להים את בני ישראל, וידע א-להים"     (ב', כג-כה).  

במהלך התקופה שבה ניחתו עשר המכות על מצרים, השתחררו בני ישראל בהדרגה מן העבדות. על רמת החירות שאליה הגיעו ניתן ללמוד מדבריו של הקב"ה למשה לאחר מכת החושך:

"דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב"     (י"א, ב).

לא לשון ציווי ופקודה יש כאן, אלא לשון בקשה: "דבר נא". עם ישראל נמצא כעת במצב שבו הוא אינו מקבל פקודות אלא עושה כרצונו, וכביכול לא נותר לו לקב"ה אלא להעביר אליו בקשה בתקווה שיסכים.

בזמן שעם ישראל הלך ונעשה חופשי, הלך פרעה ושקע בעבדות משלו. אף שהיה עדיין לבוש כמלך, לא היה חופשי לעשות כרצונו. הקב"ה הקשה את לבו, וכפה עליו לסרב לשלח את בני ישראל. זוהי העבדות הגדולה ביותר, שבה אין לאדם בחירה חופשית, והוא מאבד את ה"צלם א-להים" שיש בו. פרעה הגיע כאן לרמה גבוהה של שעבוד, המקבילה לשפל המדרגה שאליו הגיע עם ישראל בעבדותו.

זהו כנראה ה'שעשוע' שעליו מדבר רש"י בתחילת הפרשה: הקב"ה הוביל את פרעה למצב אירוני, שבו הוא מגיע לרמת השעבוד שבה היה שרוי עם ישראל. וזה מה שעלינו לספר באוזני בנינו ובני בנינו. המסר כאן הוא ברור: "וידעתם כי אני ה' ".

בני ישראל נגאלו מן העבדות והבחירה החופשית חזרה לידיהם, אולם עליהם תמיד לזכור את הרעיון של "וידעתם כי אני ה' ". הפסוק קובע ואומר, שיש רק "אני" אחד: "אני ה' ". הוא ורק הוא שולט על העולם, והיצורים כולם פועלים לפי התוכניות שלו. לאדם ישנה אמנם בחירה חופשית, אולם בחירתו מוגבלת לפי מרחב התנועה שנתן לו הבורא. הזוהר משווה את האדם לכלב הקשור ברצועה: נדמה לו שהוא חופשי, אולם האמת היא שאינו יכול לחרוג מן המרחב שבו הוא נמצא.

קשה לנו לקבוע מהם בדיוק הגבולות של הבחירה שניתנה בידינו. אפילו היחס שבין ידיעת הבורא והבחירה החופשית הוא מחוץ לתחום השגתנו. עכ"פ התורה מדגישה שהבחירה שבידינו מוגבלת. בני ישראל שוחררו אמנם מן העבדות, אולם התורה מצווה אותם לספר לצאצאיהם על ה'התעללות' של הקב"ה במצרים, כדי שידעו שעדיין ישנו רק "אני" אחד, הקובע מה יהיה מהלכם של היצורים כולם. ה'רצועה' שלנו אמנם פחות הדוקה מבעבר, אולם לעולם לא תהיה משוחררת לגמרי.

מספרים על המגיד ממזריטש, שפעם דפק מישהו על דלתו. הרבי שאל: "מי שם?", והלה ענה: "אני". הרבי הזדעזע מאוד מכך שיהודי יכול לומר "אני" בפשטות כזו, ושאל אותו כיצד הוא יכול לדבר כך. הוא פתח את הדלת, הזמין את האורח להיכנס, ושאל אותו האם כבר אכל. משהשיב האורח בשלילה, ציווה אותו הרבי ללכת לכפר מסויים, המרוחק מאוד מביתו של הרבי, ולאכול שם. האורח מיהר לעשות כמצוותו של הרבי, ויצא לדרכו. הדרך היתה ארוכה ומייגעת, והיהודי הגיע אל היעד לאחר זמן רב, כשהוא תשוש ומכוסה אבק.

באותו הכפר בדיוק התחילה להיערך חתונה, וכמקובל באותו מקום, הוגשה ארוחה חגיגית גם לעניים ולמסכנים. אותו יהודי הצטרף אל העניים הסועדים ואכל עמם. בסיומה של הארוחה התגלה, שכפית כסף נעלמה. החשד נפל מיד על אותו יהודי, שהיה הזר היחיד מבין הסועדים. כולם פנו אפוא אל היהודי כשהם מאשימים: "אתה גנבת!". היהודי מיהר לענות: "לא אני!". הם המשיכו להאשימו ולענות אותו בטענה שגנב, והוא טען שוב ושוב: "לא אני! לא אני!".

בסופו של דבר הצליח לברוח מהם, כשהוא שם פעמיו לעירו של הרבי, תוהה לשם מה שלח אותו הרבי לאותו הכפר. משהגיע לביתו של הרבי נקש בדלת, ושוב שאל הרבי: "מי שם?". הלה עמד להשיב: "אני" כהרגלו, אולם תפס את עצמו והשיב: "לא אני!". רק אז, שהוא סובל וכואב, חדר המסר לתודעתו: כעת הוא יודע, שהוא "לא אני". ישנו רק "אני" אחד, שהוא ריבונו של עולם.