הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

"ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל הא-להים"

שיחה לפרשת שמות*

במרכזו של ספר שמות עומדים שני 'שחקנים', שהספר מתאר באריכות את התהליך שעבר עליהם: עם ישראל, שיצא ממצרים והפך לעם, ומשה רבנו, שהפך למנהיג. ניתן למצוא מספר קווי דמיון בין מה שאירע לעם ישראל לבין מה שאירע למשה רבנו. ננסה כאן לעמוד על אחת מן ההקבלות הללו.

כאשר נפגש משה לראשונה עם הקב"ה, הוא מיהר להסתיר את פניו: "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל הא-להים" (ג', ו). בדברי חז"ל ניתן למצוא מחלוקת כיצד להעריך את תגובתו של משה:

"ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא - אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו, גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה, ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר 'הראני נא את כבודך', אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך, והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך, 'כי לא יראני האדם וחי' - כשבקשתי לא בקשת!

ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו, אמר לו הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים, וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו', אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה, שנאמר 'ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו', והם לא קבלו על מה שעשו"    (שמות רבה ג', א).

ייתכן שמחלוקת זו תלויה בשאלה, מהו פשר היראה שאחזה את משה והביאה אותו להסתיר את פניו. את היראה והסתרת הפנים ניתן לפרש בשתי דרכים שונות. ניתן להבין שמשה נתקף פיק ברכיים: הוא פחד מגדולתו של ה', ולא יכל לשאת את המעמד מפאת עוצמתו. אולם, ייתכן שלא פחד תקף את משה, כי אם יראת הרוממות: משה רואה את גדלותו ועוצמתו של הקב"ה, ומבין שאין זה ראוי שבן אנוש יביט בפניו של הקב"ה האין סופי.

התורה מספרת לנו כיצד הגיע משה אל מעמד הסנה:

"ומשה היה רֹעה את צאן יתרו חֹתנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבֹא אל הר הא-להים חֹרבה"       (ג', א).

רש"י מסביר ש"הר הא-להים" נקרא כך על שם העתיד. לפי דבריו משה הגיע במקרה למקום שעתיד להיות קדוש, ולא ידע מאומה על קדושת המקום.. ברם, הספורנו מפרש שמשה הגיע אל המדבר להתבודד ולהתפלל, ולפי דבריו נראה שמשה חיפש מקום קדוש, ובמסגרת החיפוש הגיע למקום המכונה "הר הא-להים".

לפי הסברו של הספורנו ניתן לומר, שהמחלוקת המובאת במדרש תלויה בסוג היראה שאחזה את משה: אם משה הגיע אל הר הא-להים מתוך כוונה לחפש את הקב"ה, וברגע שמצא אותו נתקף פחד והסתיר את פניו, יש לראות את הדבר באור שלילי. לא ייתכן שאדם יבקש את ה', וכשסוף סוף הוא מוצא אותו יברח ויסתתר. ברם, אם משה חיפש את הקב"ה, וכאשר מצא אותו עמד פתאום על גדלותו ועוצמתו, והסתיר את פניו מיראת הרוממות, הרי שזוהי התנהגות מובנת וראויה לשבח.

מהלך כזה, שבו האדם אוהב את הקב"ה ומחפש את קרבתו, אולם בסופו של דבר, כאשר הקב"ה מתגלה אליו, הוא חש יראת הרוממות ובורח ממנו, מאפיין את כל חיינו הדתיים. כל אחד מאתנו חווה בחייו את המעבר הדיאלקטי בין אהבת ה' ויראתו, בין רצון לקִרבה וקשר לבין פחד מהאין-סוף.

תהליך דומה עבר גם על כנסת ישראל. כאשר הגיע עם ישראל להר סיני כדי לקבל את התורה, הוא התקדש והיטהר לקראת המעמד הנשגב. ברם, לאחר ששמע מפי הגבורה את שתי הדברות הראשונות, ביקש עם ישראל ממשה שיקרא הוא את שאר הדברות:

"דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו א-להים פן נמות"     (כ', טו).

גם כאן ניתן להתלבט, האם בקשה זו נובעת מפיק ברכיים פתאומי שאחז את בני ישראל, או מיראת הרוממות שאותה חשו בשעה שעמדו על מלוא המשמעות של המפגש עם הקב"ה. לפי האפשרות הראשונה מדובר בבקשה שלילית: לא ייתכן שיתכוננו זמן ממושך למפגש עם הקב"ה, ובשעת המפגש ייתקפו בחרדה. ואילו לפי האפשרות השנייה מדובר בבקשה חיובית, המתאימה למעבר החד בין יראה לאהבה, המלווה כל אדם שרוצה להתקרב לקב"ה ולהידבק בו.

ניתן למצוא את שני הכיוונים בדברי הגמרא בשבת:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם...

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר 'מלאכי צבאות יִדֹדוּן יִדֹדוּן', אל תיקרי יִדֹדוּן אלא יְדַדוּן"     (פח:).

לפי הדרשה הראשונה, בכל דיבור ודיבור ששמעו מפי הגבורה נמלאו בני ישראל יראה עצומה, עד שנשמתם פרחה מעוצמת היראה. לעומת זאת, לפי הדרשה השנייה, עם ישראל לא נמלא ביראה עצומה, אלא בפחד בלתי מובן, שהביא אותו לברוח ולהתרחק מן השכינה.

ממה באמת נבעה יראתם של בני ישראל במעמד הר סיני? ייתכן שניתן למצוא את התשובה לכך בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים:

"ויהי כשמעכם את הקול מתוך החֹשך, וההר בער באש, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו: הן הראנו ה' א-להינו את כבֹדו ואת גֹדלו, ואת קֹלו שמענו מתוך האש... ועתה למה נמות, כי תאכלנו האש הגדלה הזאת.... קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו.. וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה' אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי, ולשמר את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם"     (דברים ה', יט-כה).

משה חשש, אולי, שעם ישראל פשוט נתקף פיק ברכיים, ולכן הוא מתאר את בקשתם של בני ישראל בלשון שנשמעת כאילו טמונה בה ביקורת מסויימת. ברם, הקב"ה הבהיר למשה, שאין מדובר בפחד בעלמא אלא ביראת הרוממות, שהיא ראויה לכל שבח.

בחיינו הדתיים איננו יכולים לבחור בפן האהבה בלבד או בפן היראה בלבד. אדם שבוחר רק בפן האהבה יכול להגיע לידי אלילות, ואילו אדם שבוחר רק בפן היראה יאבד את היכולת לחוות את המפגש עם ה', ולהגיע לעבודת ה' גם מתוך הרגש. הדיאלקטיקה בין האהבה ליראה היא דבר הכרחי לקיומנו כבני אנוש החיים בצלו של ה' בכלל, וכעובדי ה' בפרט.