הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

"ויבך על צואריו עוד"

שיחה לפרשת ויגש*

"ויאסֹר יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גֹשנה, וַיֵּרָא אליו, ויפֹּל על צואריו, ויבך על צואריו עוד"       (מ"ו, כט).

לאחר שנים רבות שלא ראו זה את זה נפגשים יעקב ויוסף, ואחד מהם נופל על צווארו של השני ובוכה. הבעיה היא, שלא ברור בפסוק מי בכה על צווארו של מי - האם חלקו השני של הפסוק ממשיך לעסוק ביוסף, שהוא הנושא של ראשית הפסוק, כך שיוסף הוא שבכה על צווארו של אביו, או שבמילים "וירא אליו" נראה יוסף ע"י יעקב, והופך להיות פסיבי, ומכאן והלאה מספר הכתוב מה עשה יעקב בראותו את בנו, כך שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף.

בשאלה זו נחלקו הפרשנים. הרמב"ן כותב שמסברה נראה   שיעקב הוא שבכה על צווארו של יוסף:

"כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו... והנכון בעיני, כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן, וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת, כדרך מלכי מצרים, לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו, לפיכך הזכיר הכתוב, כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו, נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד, כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה, כשלא ראהו... ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבחור המולך".

הרמב"ן סבור, שאין זה ראוי שיוסף בגילו ובמעמדו יבכה כך בפוגשו את אביו, ולעומת זאת אך טבעי הוא שיעקב הזקן ינהג כך בשעה שהוא פוגש את בנו, לאחר שנים כה רבות שהיה בטוח שאינו בין החיים. הרמב"ן מוסיף ומפרש לפי שיטתו את המילה "עוד": עד כה בכה יעקב על יוסף כיוון שחשב שהוא מת, וכעת הוא בוכה עליו כאשר נודע לו שהוא חי.

לעומתו מבין רש"י שהפסוק כולו עוסק ביוסף, והוא זה שבכה על צווארו של אביו:

"אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע".

דברי רש"י בשם חז"ל מעוררים התפעלות מיוחדת דווקא לאור דבריו של הרמב"ן. כפי שציין הרמב"ן, אין ספק שהתרגשות רבה אוחזת אב זקן, הפוגש את בנו לאחר שנים כה מרובות שהיה סבור שהוא מת והתאבל עליו. אין ספק שיעקב הגיע כאן לעוצמה גבוהה של חוויה והתרגשות, והשתוקק מאוד ליפול על צוואר בנו ולהרבות בכייה. ברם, מה לעשות, שבשעה שראה את יוסף בנו היה יעקב באמצע קריאת שמע. יעקב כבש אפוא את רצונו העז והטבעי, כדי לסיים את המצווה שבה החל. איזו התנהגות מדהימה היא זו! איזו עוצמה של יראת שמיים ומחוייבות לקיום מצוות נחוצה, כדי שאדם יוכל לכבוש כך את רגשותיו העזים, ולהמשיך לקיים את המצווה המוטלת עליו כאילו כלום לא אירע!

ניתן היה לפרש את האירוע באופן אחר, ולומר שיעקב המשיך לקרוא קריאת שמע כאילו לא אירע מאומה, פשוט משום שלא הציפו אותו באותו הרגע רגשות עזים במיוחד, ולא היה לו רצון מיוחד ליפול על צווארי בנו. ואמנם, יש הטוענים שהאבות ושאר גדולי האומה עבדו את הקב"ה בשכל בלבד, תוך התגברות על הרגש. לדבריהם, הרגשנות היא חולשה אנושית, שצריכים להתגבר עליה ולנטרל אותה.

ובכן, תפיסה זו נוגדת את המקרא ואת השקפת חז"ל כאחד. היהדות אינה רואה ברגש חולשה. כאשר אמרו חז"ל ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.), הם לא התכוונו ליצר הרע, אלא לעוצמת הרגש באופן כללי. אנשים גדולים מצטיינים לא רק בשכל, אלא גם ברגש. היהדות אינה גורסת שיש לדכא את הרגש. הרמב"ן עמד על נקודה זו בהקדמה לספרו "תורת האדם":

"וראוי לנו להבין, כי האבל עבודה לא-להינו יתברך... וכענין הזה כתוב 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה'... ונאמר 'עת לבכות'... והנה האב תמים דעים, על ילד שעשועים, בכה ולא הרגיע, ושק ואפר יציע... כי אומץ הלב בזה מדרך המרד, והמורך בו מדרכי ההודאה והתשובה".

האבות הצטיינו לא רק ביראת השמיים שלהם, אלא גם ברגשותיהם ביחס לבני משפחתם. התורה מדגישה שאברהם היה מוכן לעקוד את בנו, לא משום שלא אהב אותו כל כך, אלא חרף אהבתו המרובה אליו. התורה גם מדגישה שיעקב אהב מאוד את יוסף, והתאבל עליו מרה במשך השנים המרובות שבהן חשב שאינו בין החיים. ברור, אפוא, שיעקב קרא קריאת שמע בשעה שראה את יוסף, לא משום שלא אחזה אותו התרגשות, אלא למרות הרגשות העזים שהציפו אותו. אין אדם צריך לדכא את הרגש ולנטרלו, אלא רק לשלוט עליו, כך שרגשותיו לא ימנעו ממנו לקיים את המצוות המוטלות עליו.