!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

ברכותיו של יצחק ליעקב


שיחה לפרשת תולדות*

במהלך הפרשה מברך יצחק את יעקב פעמיים: פעם אחת בחושבו שהוא עשו, ופעם שנייה ביודעו שמדובר ביעקב. המדרש עומד על פשרה של הכפילות:

" 'ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו' - ר' אבהו אמר: לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו. והיכן נתאוששו בידו? כאן – 'ויקרא יצחק אל יעקב'.

אמר ר' אלעזר -...שלא תאמר אילולי שרימה יעקב באביו לא נטל ברכותיו, ת"ל 'ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו'.

אמר ר' ברכיה - משל לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא אחת של זהב. אמר לו: למה במטמוניות? בֹא וטול לך בפרהסיא"   (בראשית רבה ס"ז, י).

המדרש מביע בסגנונות שונים את הרעיון, שכל תפקידה של הברכה השנייה הוא רק לתת תוקף לברכה הראשונה. הברכה הראשונה נראית מפוקפקת ובעייתית, כיוון שהיא הושגה במרמה, בלא שיצחק ידע את מי בעצם הוא מברך, ולכן היה צורך בברכה נוספת, שניתנה ביושר ובגלוי, והוכיחה שיעקב אכן ראוי לברכתו של יצחק.  

לדברי המדרש אין הבדל עקרוני בין שתי הברכות, והברכה הראשונה באה רק לאמת ולחזק את הברכה הראשונה. ברם, ניתן להציע הסבר אחר לכפילות הברכות, המתחשב גם בהבדלים השונים שיש ביניהן.

הבדל בולט אחד בין הברכות נוגע לאופן שבו מצטיירת דמותו של יצחק בכל אחת מהן. בברכה הראשונה יצחק מתואר כאב זקן, עיוור וחסר אונים. בתחילה הוא לא מבחין ברשעותו של עשו, וחפץ להעניק את הברכה דווקא לו, ואחר כך הוא נופל בפח שטומן לו יעקב. עיוורונו אינו מאפשר לו להבין את מה שמתרחש סביבו. די לראות את בקשתו של יצחק מעשו, כדי להבחין באוזלת ידו:

"הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד"       (כ"ז, ב-ג).

יצחק מדגיש את זקנותו, את העובדה שאין לו מושג כמה זמן נשאר לו לחיות. בהמשך הוא מראה את התלות שלו בבנו: "ועתה שא נא כליך...". יצחק צריך להתחנן בפני עשו שיביא לו אוכל. יש כאן חילופי תפקידים: האב, שאמור להיות דמות תקיפה ומחנכת, הופך להיות דמות תלויה ומתרפסת, ואילו הבן הוא זה שדואג לצרכיו הבסיסיים של האב.

בברכה השנייה, לעומת זאת, מופיע יצחק בדמות שונה לגמרי:

"ויקרא יצחק אל יעקב, ויברך אֹתו, ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך"     (כ"ח, א-ב).

יצחק, שעד לפני כמה פסוקים היה זקן חסר אונים ומתרפס, מתגלה כאן בדמותו הקלאסית של האב: תקיף ומחנך. יש לו דעה ברורה בשאלה מה צריך יעקב לעשות כעת, והוא מצווה אותו בדיוק איזו אישה לקחת, בלשון עשה ובלשון לא-תעשה. מה פשר השינוי הדרמטי הזה בהתנהגותו של יצחק?

שינוי זה מתקשר גם לכפילות בתיאור שליחתו של יעקב לחרן. רעיון ההליכה לחרן הועלה לראשונה על ידי רבקה:

"וֻיגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדֹל, ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן, ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקֹלי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה"   (כ"ז, מב-מג).

רבקה כלל לא חשבה על כך שיעקב צריך לחפש לו אישה. דאגתה המיידית היתה להציל את יעקב מידיו של עשו אחיו, שזמם להורגו, ומשום כך היא קראה לו לברוח לחרן. לעומתה, יצחק לא ידע על כוונותיו של עשו, והוא לא קרא ליעקב לברוח לחרן, אלא ללכת לשם:

קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך"   (כ"ח, ב).

 אותה שניות קיימת גם בתיאור ההליכה לחרן עצמה. אצלנו נאמר:

"וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם"   (כ"ח, ה).

ואילו בהושע נאמר:

"ויברח יעקב שדה ארם..."     (י"ב, יג).

רבקה דיברה על בריחה – לא משנה כל כך לאן, העיקר שלא יישאר כאן, וזה מה שמתואר בהושע; ואילו יצחק דיבר על הליכה – דווקא לפדן ארם, כדי למצוא לו אישה. רבקה עסוקה בדאגות הקיום של ההווה, ואילו יצחק נושא עיניו למרחוק, ורוצה שיעקב ישא לו אישה ראויה, וימשיך את השושלת באופן האידאלי.

אם נחזור אל שתי ברכותיו של יצחק ליעקב, נוכל לראות שהן שונות זו מזו גם מבחינת תוכנן. הברכה הראשונה נוגעת לעניינים גשמיים, ואינה מוגבלת לארץ מסויימת:

"ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורֹב דגן ותירֹש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאֻמים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, אֹרריך ארור ומברכיך ברוך"   (כ"ז, כח-כט).

ואילו הברכה השנייה עוסקת בבחירתו של יעקב כממשיך השושלת של עם ישראל, ונוגעת לארץ ישראל דווקא:

"וא-ל שד-י יברך אֹתך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגֻריך, אשר נתן א-להים לאברהם"    (כ"ח, ג-ד).

יצחק מעניק ליעקב את "ברכת אברהם", ובכך מעביר לידיו את שרביט המשכת השושלת של עם ישראל. יצחק גם מדגיש, שאמנם האישה הראויה נמצאת בפדן ארם, אולם הארץ האידאלית, שבה יש לגור בסופו של דבר, היא דווקא ארץ ישראל, שאותה הבטיח ה' לאברהם.

כעת אפשר להבין גם את השינוי שחל ביצחק בין שתי הברכות. כאשר נותן יצחק את הברכות הגשמיות, הרי הוא אדם חלש ומתרפס, שצריך לשלם בברכה כדי לזכות בקצת אוכל. אולם כאשר יצחק צריך להעביר הלאה את ברכת האבות, ולבחור את זה שימשיך את השושלת של עם ישראל, הוא מתמלא עוצמה ונחישות, ועומד בתוקף על כך, שהממשיך המיועד יקח לו אישה כזו, שתאפשר את המשך בניינו של עם ישראל באופן האידאלי, ושהמקום המתאים להתפתחותו האידאלית של עם ישראל הוא דווקא ארץ ישראל. יצחק אינו אומר את הדברים בתור עצה, אלא בתור ציווי. כאשר עומדים מול יצחק עניינים חשובים ומרכזיים כאלו, הוא נאזר בגבורה ומתמלא נחישות.  

כיום זכינו לשבת בארץ ישראל ולהנות משפע חומרי יחסי. ברם, עלינו לזכור תמיד, כי שפע כלכלי ניתן להשיג, אולי אפילו ביתר קלות, גם במדינות אחרות, וחשיבות ישיבתנו כאן היא משום שרק בארץ זו יכול עם ישראל להתפתח באופן הראוי מבחינה רוחנית. זהו מרכיב מהותי ב'ברכת אברהם' העוברת מדור לדור.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ה

עורך: מתן גלידאי

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



*  השיחה הועברה בסעודה השלישית של שבת פרשת תולדות תשס"ג, וסוכמה ע"י שאול ברט.