הרב משה אברמן

האם מותר להתפלל בלועזית?

לפני שנים, נושא התפילה בלועזית היה רלוונטי רק לאותם אנשים שהתקשו בשפה העברית. בימינו, נושא זה הפך לרלוונטי הרבה יותר לכל שכבות האוכלוסייה, מפאת העיסוק הרב של אנשים דוברי עברית עם עולים חדשים, אשר העברית אינה שגורה בפיהם, ומפאת ריבוי השליחויות לקהילות היהודיות שבחו"ל. השאלה המהותית היא האם ראוי ונכון להתפלל דווקא בעברית, ולו במחיר אי-הבנת התפילה, או שמא עדיף להתפלל בלועזית ולאפשר למתפללים לחוות בצורה שלמה יותר את תפילתם.

"ואלו נאמרים בכל לשון"

שאלת התפילה בלועזית עולה במשנה במסכת סוטה בתחילת פרק שביעי, בדף ל"ב ע"א:

"אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כוהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם."

אנו נתייחס בעיקר לתחום התפילה, אך נעסוק גם בקריאת שמע ובברכת המזון, כיוון שהפוסקים התייחסו לשלושת התחומים הללו כיחידה אחת.

התוספות, בד"ה אלו נאמרין, מעירים:

"ופירוש - כל אדם בלשונו שהוא שומע, לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו. אבל 'בכל לשון' - משמע בין שומע בין אינו שומע."

התוספות מסבירים את דברי המשנה על פי גרסה שכנראה הייתה לפניהם: "אלו נאמרים בלשונם", כלומר - בלשון המתפללים. לאור זאת, קובעים התוספות שמותר לאדם להתפלל רק בשפה שהוא מבין. התוספות מעירים שאם הגרסה תהיה 'בכל לשון' - המשמעות היא שניתן להתפלל בכל לשון, אפילו בלשון שאינה מובנת למתפלל עצמו. וכך הם מסיימים את דבריהם:

"ובגמרא לא משמע הכי."

נראה שההבדל בין שתי האפשרויות אינו נובע רק משאלת הגרסאות, אלא נוגע לבעיה עקרונית של התפילה בלועזית. את דברי המשנה ניתן להבין בשתי דרכים:

1. המשנה באה לשלול את הצורך והחובה להתפלל דווקא בעברית.

2. המשנה מלמדת אותנו שמצוות מסויימות ממוקדות במימד הפורמלי של האמירה, ואילו מצוות אחרות ממוקדות דווקא בתוכן שנאמר. הדברים הנאמרים רק בלשון הקודש שייכים לקבוצה הראשונה, ואילו הדברים הנאמרים בכל לשון שייכים לקבוצה השנייה. אם ניטול כדוגמא את פרשת הסוטה (הנאמרת בכל לשון) - קשה לעלות על הדעת שהכוהן לא יבין את הדברים שהוא אומר לאישה הסוטה, שהרי כל מטרתו היא לשכנע אותה להודות בחטאה. לכן, מוקד מצוַת קריאת הפרשה אינו נעוץ בקריאה הטכנית-פורמלית של הטקסט הכתוב אלא בהבנתו ובכוונה לתוכנו. בדומה לכך, מה הטעם לומר קריאת שמע בלי להבין את הנאמר? כיצד ניתן לקבל עול מלכות שמיים בלי להבין את הדברים?

את התלבטות התוספות אפשר להסביר על פי שתי ההבנות שהצגנו. לפי ההבנה השנייה - המשנה מבחינה בין מצוות הדורשות אמירה לבין מצוות הדורשות הבנה, ולכן ניתן להתפלל רק בלשון המובנת לאדם. לעומת זאת, לפי ההבנה הראשונה - ההבחנה שבמשנה היא טכנית-בעיקרה, בין אמירות שצריכות להיאמר דווקא בעברית לבין אמירות שיכולות להיאמר בכל לשון, וממילא מותר לאדם להתפלל אפילו בלשון שהוא אינו מבין.

תפילה בלשון הקודש

במידה ונטען שהתפילה דורשת הבנה, עלינו לחזור ולבחון: האם דרישה זו קיימת רק כאשר מתפללים בלשון זרה, או אפילו כאשר מתפללים בעברית? האם אדם המתפלל בלשון הקודש צריך להבין את שהוא אומר?

ייתכן ששאלה זו תלויה במחלוקת סביב הסוגייה העוסקת בקריאת שמע, במסכת ברכות בדף מ"ה. הסוגייה עוסקת בברכת הזימון - אדם אחד המברך בשביל כל המסובים. על כך אומר אביי:

"אמר אביי: נקיטינן, שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק."

בניגוד לשלושה שאכלו כאחד, שאינם רשאים להיחלק ולברך כל אחד לעצמו, כאשר שניים אוכלים כאחד - מצווה עליהם לברך כל אחד לעצמו. הגמרא ממשיכה ואומרת:

"תניא נמי הכי: שניים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק."

אמנם, בדברי הברייתא מוצאים אנו הסתייגות מסוימת:

"במה דברים אמורים? כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך ובור יוצא."

באיזה מקרה צריך ליחלק? רק כאשר שני המברכים הם סופרים - כלומר, שניהם בקיאים באמירת הברכה. אם אחד מהם סופר והשני בור - עדיף שהסופר יברך, ויוציא ידי חובה את חבירו הבור. התוספות בד"ה 'שאני התם' אומר:

"ונשים - צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים, מאחר שאין מבינות. ויש מביאין ראיה שיוצאות, מדאמר לקמן 'סופר מברך ובור יוצא' - מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בברכת המזון שלנו."

התוספות עוסקים במציאות בה הנשים אינן יודעות עברית, ודנים בשאלה האם במקרה כזה האישה יכולה לצאת ידי חובה בברכת בעלה (בעברית), למרות שהיא אינה מבינה אותה. הם מנסים לדייק מדין בּוּר וסופר שאישה יוצאת ידי חובה בצורה כזו, אך דוחים את הראיה:

"מיהו, יש לדחות אותה ראיה, דשאני בּוּר שמבין בלשון הקדש, ויודע קצת מאי קאמר, אבל אינו יודע לברך. אבל נשים, שאינן מבינות כלל - מצי למימר דלא נפקי."

בור, בניגוד לאישה, הוא אדם שמבין קצת עברית ורק אינו יודע לברך. האישה אינה מבינה כלל מה הגבר אומר בברכתו, ולכן היא אינה יוצאת ידי חובה. התוספות ממשיכים ומביאים את דברי רש"י על מקרא מגילה:

"והא דאמרינן במגילה 'לועז ששמע אשורית - יצא' -   פרסומי ניסא בעלמא שאני, כדאמרינן התם: 'האחשתרנים בני הרמכים - מי ידעינן מאי ניהו?'."

לדעת רש"י, לועז יוצא ידי חובה בשמיעת המגילה בעברית, למרות שהוא אינו מבין שפה זו. מכאן, לכאורה, ראיה שאדם יוצא ידי חובה גם בלי להבין את הברכה. התוספות דוחים ראיה זו, כיוון שמטרת הקריאה במגילה היא 'פרסומי ניסא', ועצם הקריאה הוא מעמד של 'פרסומי ניסא'. אפילו אם האדם לא הבין את פרטי הקריאה, אך הבין שמדברים על נס כלשהו שהתרחש - הוא יצא ידי חובתו.

עד כה הנחנו שדברי התוספות רלוונטיים לדיוננו. למעשה, ייתכן לחלק בין שני הנושאים: התוספות עוסקים באדם שיוצא ידי חובה בברכת חברו בלי להבין את הברכה, ואילו אנו מבקשים לעסוק באדם המברך לעצמו בלשון שאיננו מבין. ייתכן שגם אם אדם יוצא ידי חובה בברכת עצמו בלי להבין את הברכה - הוא חייב להבין את הברכה כאשר הוא מבקש לצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה".

תלמיד רבנו יונה בסוגייתנו מביא דיון דומה לדיון בתוספות, אך מוסיף משפט בעל משמעות רבה:

"הכי נמי, כיון שאישה חייבת בברכת המזון ואינה מבינה לשון הקודש - אינה נפטרת בברכה ששומעת מהאנשים, אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה."

תלמיד רבנו יונה מביא אפשרות אחת בלבד לצאת ידי חובה: לברך בשפה מובנת. ברור מדבריו שהאפשרות השנייה - שהאישה תחזור אחרי בעלה בעברית בלי להבין את הנאמר - אינה אפשרית, ובצורה כזו היא אינה יוצאת ידי חובה. במילים אחרות: שיטת תלמיד רבנו יונה היא שאי אפשר לצאת ידי חובה בלי להבין את הברכה, אפילו כאשר המברך מברך לעצמו בלשון הקודש.

מה עדיף: ברכה בעברית או בלע"ז?

להלכה, הפסיקה המקובלת היא שכאשר אדם מתפלל בלשון אחרת - הוא חייב להבין את היוצא מפיו. ביחס לתפילה בעברית - חלק מהפוסקים דורשים הבנה גם במקרה זה, אך יש החולקים (כגון ה"לבוש" בסימן קצ"ג). גם הט"ז והמג"א כותבים שכאשר אין ברירה, עדיף שהאישה תברך בעברית בלי להבין מאשר שלא תברך כלל.

בנקודה זו, מתעוררת שאלה נוספת: בהנחה שסומכים על השיטה הסוברת שניתן לצאת ידי חובה בתפילה בעברית גם בלי להבין את המילים, האם עדיף לברך בעברית בלי להבין או לברך בשפה אחרת ולהבין? ראשונים ואחרונים דנו בעניין זה, והזכירו ארבעה שיקולים:

א. עד כמה חשוב שהמברך יבין את מה שהוא אומר.

ב. מהי רמת מימד הקדושה שבעצם אמירת הברכה בעברית.

ג. אחד מהשינויים שהנהיגו הרפורמים היה תפילה בלועזית. עובדה זו גרמה לכך שחלק מהפוסקים אסרו זאת.

ד. שאלה זו קשורה גם לנושא אחדות העם: האם יש חשיבות לכך שבשעה שהאדם מתפלל - הוא אומר בדיוק את אותם המילים שאומר אדם אחר, הנמצא בקצה אחר של העולם? ייתכן שעובדה זו מעניקה לתפילה מימד של אחדות ושיתופיות בין כל עם ישראל.

א. חשיבות הבנת המילים

ה"מגן אברהם" בסימן ק"א בסעיף קטן ה' כותב:

"כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין, אם אינו מבין לשון הקודש. וכן כתב בספר חסידים סימן תקפ"ח ותשפ"ח."

ה"מגן אברהם" מביא בשם ספר חסידים שעיקרון ההבנה הוא העיקרון המשמעותי ביותר - האדם צריך להתפלל בשפה שהוא מבין. בספר חסידים בסימן תקפ"ח נאמר:

"ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עברי, והוא ירא שמיים, וירצה לכוון, או אם תבוא לפניך אישה - אמור להם שילמדו התפילות בלשון שמבינים, כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב, ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו - מה מועיל לו? לכך, טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין."

דברים דומים אומר בעל ספר חסידים גם בסימן תשפ"ח.

לעומת זאת, פוסקים רבים טענו שהבנת התפילה אינה בעלת חשיבות מכרעת. ה"יד אפרים" העלה את השאלה האם באמת ניתן לתרגם את התפילה בצורה טובה ואמיתית. אחרונים אחרים, כגון ה"חפץ חיים", כתבו שאף דברי ספר חסידים נאמרו רק לגבי זמנו, כאשר המתפללים היו מתכוונים בתפילותיהם כוונות נשגבות. כיום, כאשר רק מיעוט האנשים מכוונים בתפילתם - דבריו אינם שייכים. יש לציין שטיעון זה מעט חלש, כי בספר חסידים לא משמע שהוא מתייחס לכוונה עליונה כלשהי, אלא לחיבור פשוט לדברים מתוך הבנת המילים.

יתרונות התפילה בלשון הקודש

הטיעון השני שהזכירו הפוסקים הוא שגם אם נניח שקיימת חשיבות רבה להבנת התפילה - היתרונות שבאמירת התפילה בלשון הקודש גוברות על חשיבות זו. הרב עובדיה יוסף דן בכך באריכות בספרו "יביע אומר" (או"ח סי' י"ב אות ה), ומביא הרבה דעות שציינו זאת: ה"חתם סופר", ה"פני יהושע", הרב חיים מוולוז'ין ועוד. אחת הטענות החשובות (שכבר הזכרנו לעיל) היא שהתפילה נתקנה בלשון הקודש, והיא מכילה מחשבות ורעיונות שלא ניתן לתרגמם ולאומרם בשפה אחרת.

אמנם, ה"חתם סופר", למרות התנגדותו, פותח פתח מעניין לתפילה בלע"ז. הוא כותב שאין להתפלל בלועזית דרך קבע, אך מותר לעשות זאת באופן עראי.

תפישה עקרונית יותר, השוללת תמיד תפילה בלועזית, ניתן למצוא ב"ערוך השולחן" בסימן ק"א:

"והמעיין שם בגמרא יראה להדיא דלא קאי התפילה הקבועה שקבעו אנשי כנסת הגדולה, דמי יעיז פניו לשנות דברים העומדים ברומו של עולם ללשון לעז? והעושה כן אינו אלא מעשה רשע..."

ערוך השולחן אוסר זאת מכל וכל, מלבד מקרים קיצוניים בהם הוא מתיר.

תפילה ביחיד ותפילה בציבור

אף אם נקבל את ההנחה שניתן להתפלל בלעז, באיזו מסגרת ניתן לעשות זאת?

שאלה זו עולה בסוגייה במסכת סוטה שהזכרנו בתחילת השיעור. הגמרא שם מחפשת מקור לכל דין מדיני המשנה, וכותבת לגבי תפילה (דף ל"ג ע"א):

"תפלה - רחמי היא, כל היכי דבעי - מצלי."

ממשיכה הגמרא לדון בנושא התפילה:

"ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? לא קשיא - הא ביחיד הא בציבור."

הגמרא מחלקת בין ציבור לבין יחיד, וקובעת שאסור ליחיד להתפלל בארמית. רש"י שם בד"ה 'יחיד' כותב:

"יחיד - צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, ציבור לא צריכי להו, דכתיב 'הן א-ל כביר לא ימאס' - אינו מואס בתפילתן של רבים."

הקב"ה מקבל את תפילת הציבור בצורה ישירה, בלי תיווך של מלאכים, ועל כן אין בעיה להתפלל בציבור בלע"ז.

על מסקנת הגמרא יש לשאול שתי שאלות:

1. מהו הגדר של "יחיד" ו"רבים"?

2. הדיון בגמרא הוא לגבי השפה הארמית. האם זוהי רק דוגמה לשפה זרה, או שהמדובר הוא על ארמית דווקא?

א. "יחיד" ו"רבים"

הרי"ף בתחילת פרק שני בברכות פוסק את הגמרא כפשוטה:

"והא דקתני 'תפלה בכל לשון' - הני מילי בציבור, אבל ביחיד - לא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית."

רבנו יונה שם מקשה על פסק זה:

"תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם, שהנשים מתפללות בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפילה - לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש?"

בעקבת קושייה זו, הוא מביא את שיטת חכמי צרפת:

"ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג, ואומרים כשהיחיד מתפלל התפילה בעצמה שמתפללין אותה הציבור - כמו תפילת הציבור דיינינן לה, ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת."

ההבנה הפשוטה והמקובלת בדברי חכמי צרפת היא שאדם יכול לומר את הנוסח שעל פיו מתפלל הציבור אף אם הנוסח הוא בלועזית.

אמנם, ניתן לפרש את שיטת חכמי צרפת באופן שונה. הגמרא בברכות בדף ז' ע"ב אומרת:

"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר? אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' - אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין."

ייתכן שיש רמז לפסק זה בדברי הרמב"ם, בהלכות תפילה בפרק ח' בהלכה א':

"תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים - אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור - נקרא שכן רע."

הרב סולובייצ'יק הסביר שהמשפט מיותר בלשונו של הרמב"ם - "לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" - מכוון לתפילה ביחיד בשעה שהציבור מתפלל, שאף היא נחשבת לשיתוף עם הציבור. מכל מקום, גם אם גמרא זו לא נפסקה ברמב"ם, ה"שולחן ערוך" פוסק כך במפורש. ייתכן שחכמי צרפת סוברים שאם אדם מתפלל בשעה שהציבור מתפלל - יכול הוא לומר את התפילה בשפה שאיננה לשון הקודש.

ב. בין ארמית לשאר השפות

שאלה נוספת שהעלינו היא האם דין זה נאמר דווקא על השפה הארמית, או גם על כל שפה אחרת. מהרי"ף ומרבנו יונה משמע שהדין חל על כל שפה, אך הרא"ש חולק ואומר בסוטה פרק ב' בסעיף ב':

"ולי נראה דאינו קשה, דדוקא לשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות, אהא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי - והלא אפילו מחשבות לב האדם הם יודעים ומכירין? אלא לשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו."

הרא"ש מדייק מלשון הגמרא שלמלאכים ישנה בעיה דווקא עם ארמית, ולא עם שאר השפות. היו אחרונים שהסבירו שדווקא בארמית קיימת בעיה, כיוון שזוהי עברית משובשת, ואם מתפללים בעברית - חובה להתפלל בעברית טובה. לשיטה זו, אין בעיה להתפלל בשפה לועזית אחרת, שאיננה עברית משובשת.

פסק ההלכה

ה"שולחן ערוך" הביא להלכה את דעת הרי"ף בסתם, ואת שתי הדעות הנוספות בלשון "יש מי שאומר". היו שרצו לטעון שה"שולחן ערוך" אמנם פסק כרי"ף, אך נתן פתח לסמוך גם על השיטות האחרות. פוסקים אחרים נטו להקל כדעת הרא"ש וכדעת חכמי צרפת.

נמצא שאין לקבוע מסגרת כלשהי שכל כולה תפילה בלועזית, אך אם מדובר באירוע חד פעמי - נראה שניתן לסמוך על הדעות המתירות להתפלל בלועזית בציבור, בעיקר כאשר הסיטואציה היא בעלת משמעות חינוכית, ואם האנשים לא יתפללו בלועזית - הם לא יבינו כלום. לגבי יחיד, נראה שבאופן זמני מותר לאדם להתפלל בלועזית, כאשר מגמתו צריכה להיות ללמוד במהרה את לשון התפילה ולעבור לתפילה בעברית.

היו שהציעו, בתור שלב ביניים, לחלק את תפילת העמידה לברכות שייאמרו בעברית ולברכות שייאמרו בלועזית, ע"פ רמת ההבנה של המתפלל. פתרון זה נראה בעייתי לאור לשון הרמב"ם בהלכות תפילה בפרק א' בהלכה ד':

"כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר - אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר: 'ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו'', ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם. ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל - תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך - עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר."

מדברי הרמב"ם עולה החשיבות הגדולה שבאמירת התפילה בשפה אחת, מתחילתה ועד סופה.