!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:

זמני השבת:
    הד"נ: 
    יציאה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הנזיד והלחם – שני נסים סמוכים זה לזה (ד', לח-מד)


ג. 'תורת הנס' בשני הסיפורים

1.שני הבדלים בין נס הנזיד לנס הלחם

בשני הסיפורים הסמוכים אלישע מחולל שני נסים הקשורים במזון ומטרתם להזין את בני הנביאים בעת הרעב, ולפתור אגב כך בעיות של אמון בין אלישע לאחד הסובבים אותו. על אף קשר מהותי זה הם שונים מאד זה מזה באופיים.

ההבדל בין שני הנסים כפול: ראשית, הנס הראשון נעשה באמצעות דבר ממשי, שבאמצעותו חולל אלישע את הנס (מא): "ויאמר: וקחו קמח, וישלך אל הסיר". מעשה זה הוא שריפא את הנזיד "ולא היה דבר רע בסיר". בסיפור השני, לעומת זאת, גזר אלישע על קיומו של הנס בדבר שפתיו בלבד (מג): "ויאמר: תן לעם ויאכלו, כי כה אמר ה', אכל והותר". שום חפץ או דבר ממשי אינו נחוץ כדי שהנס יתקיים (מד) "ויאכלו ויותרו כדבר ה'".

הבדל שני בין שני הנסים הוא בהזכרת ה' בהקשר לנס: שם ה' חסר לגמרי בסיפור הראשון, ואילו בסיפור השני הוא מופיע פעמיים: בפי אלישע בשעה שהוא גוזר על הנס, ובלשון הכתוב המתאר את התממשות הנס.

מה פשרם של שני הבדלים אלו? הבה נדון תחילה בכל סיפור בנפרד, ולאחר מכן ננסה לענות על שאלתנו.

2. נס ריפוי הנזיד באמצעות נתינת קמח בו

כך שואל ר"י אברבנאל:

וראוי שנדע: מה ראה הנביא לצוות לתת קמח בתבשיל להסיר רוע ארסיות העשבים הממיתים אשר בשלו שם? ומה היחס אשר היה לקמח בתרופתם בדרך הטבע, אם היה שעשאו כפי המנהג הטבעי?[1] ואם עשה אותו על דרך נס, כמו שיראה מפשט הסיפור, יקשה צורך הקמח. והנה, לא היה זה נס בתוך נס, כמלח שריפא בו את מי יריחו.[2] ויותר ראוי היה שלא ישליך שם דבר, ויאמר 'רפאתי הסיר' או 'רפאתי התבשיל', כי בדברו יוסר הארסיות, לא עם הקמח.

שאלה כפולה מעלה כאן רי"א: א. מדוע בכלל השליך שם אלישע דבר, ולא חולל את הנס במאמר פיו; ב. ואם השליך דבר, מדוע דווקא קמח?

תשובת רי"א חותרת למשמעות הסמלית של הקמח שהושלך אל הנזיד, בהשוואה לרעל שבנזיד:

והנראה לי בזה הוא, שהקמח הוא מכלל הדברים שיעשו מהעשבים היותר נאות וכולל למאכל האדם, והגפן שדה (- שהוא עשב בר רעיל) שהשליכו (- 'האחד') בסיר הוא היותר מנגד שבהם, עד שיהיה מכלל הדברים הממיתים, להתנגדותו למזג האנושי. והנה הנביא ציווה שישליכו בסיר את הקמח, כדי שכל אשר בסיר ייעשה נאות וזן לבני אדם, כמו הקמח. כי בדבר ה' הושם באותו הקמח כוח חזק כל כך, ששינה והחליף מזג המתנגד (- הרעל) למזגו הנאות (- של הקמח), ונעשה הכל מזון האדם, כקמח אשר יעשו ממנו הלחם שלבב אנוש יסעד (על פי תהילים ק"ד, טו). וכאילו אמר שהקמח הפשוט יועיל יותר מכל מרקחת הטריאק"ה, הכוללת הרבה פשוטים, שהיא כנגד הארסי.[3] ומעשה הנביא יורה על כוונתו.[4]

ודאי צודק רי"א באומרו בשאלתו כי "יראה משפט הסיפור" כי אלישע עשה את מעשהו "על דרך נס". אף על פי כן יש לשים לב לכך שהשלכת הקמח גרמה לו לרי"א להעלות גם אפשרות אחרת: שאלישע "עשאו כפי המנהג הטבעי". רי"א אינו מפתח אפשרות זו, משום שאינה נראית לו מתאימה לפשט הסיפור, ובצדק. אולם עצם העלאתה חשובה למה שנטען בהמשך.

בסיפור החייאת בן השונמית שקדם לסיפורנו ביאר רד"ק את הצורך בגהירת אלישע על הילד ובהנשמתו בדרך שיש בה הערה עקרונית חשובה, המסבירה רבים ממעשי הנס שעשה אלישע:

ואפשר (- שעשה כן) להנשים את הנער לחממו בחום הטבעי היוצא מפיו ומעיניו, כי רוב הנסים נעשים עם מעט תחבולה מדרך העולם.

האם אותה 'תחבולה מעטה מדרך העולם' מקטינה את הנס? לאו דווקא. נראה שתכלית השימוש בה על ידי הנביא היא לקרב את הנס אל הטבע, לפחות באופן סמלי, ולהקטין את רושם חריגתו ממנהגו של עולם.[5] דבר זה מושג בכך שהנביא עושה מעשה אנושי, שבנסיבות רגילות היה אולי מועיל להשיג את התוצאה המבוקשת בדרך הטבע. אולם בנסיבות הקיימות הדבר הוא בלתי אפשרי, וה' עושה נס אשר משלים את המאמץ האנושי הטבעי, את ההשתדלות שמשתדל האדם.[6]

הבה נשוב לשאלותיו של רי"א וננסח את תשובתנו להן: ברור שבדרך הטבע אין מעט קמח יכול לבטל את טעם המוות שטעמו בני הנביאים בנזיד שבסיר הגדולה, כי "מה היחס אשר היה לקמח בתרופתם (- של העשבים המרים) בדרך הטבע?" אולם קמח הוא בסיס מזונו של האדם, ובו מכין האדם לעצמו את לחמו וגם משתמש בו לתבשיליו. נתינת קמח בנזיד רגיל יכולה להפכו לנזיד סמיך יותר, ואולי אף לגבור על טעם לוואי קל שרוצים לטשטשו.[7] אך ודאי שאין בה כדי לרפא נזיד אשר 'מוות בו'.

אולם נתינת הקמח של אלישע ביטאה את השתדלותו לתקן את הנזיד (וזוהי 'התחבולה המעטה כדרך העולם'), ובזכות זאת גמר ה' את התהליך, "ובדבר ה' הושם באותו קמח כוח חזק כל כך ששינה והחליף מזג המתנגד למזגו הנאות (- של הקמח)".

זוהי הדרך הראויה לריפוי הנזיד במקומנו: רק על ידי מעשה אנושי, על ידי השתדלות טבעית, זוכה האדם להשלמה א-לוהית בדרך של נס. זו 'תורת הנס' בסיפורנו.[8]

3. נס הלחם: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי י"ג, כה)

כיצד התרחש בפועל נס זה, שבו אכלו מאה איש, ואף הותירו משובעם, כמות לחם שהספיקה לחמישית מהם?

לכאורה, התשובה היא שהנס היה בהתרבות הלחם לכמות כזו, שהיה בה די והותר לאותם מאה איש. והרי נסים מעין אלו, של התרבות נִסית של החומר כבר מצאנו אצל אליהו הגוזר בשערי צרפת (מל"א י"ז, יד) "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", ואצל אלישע עצמו בנס אסוך השמן שלפני סיפורנו (ד', ד) "ויצקת על הכלים האלה והמלא תסיעי".

אם נקבל תשובה זו, חייבים אנו לומר שהנס בסיפורנו מופלא משני קודמיו, ורושם חריגתו ממנהגו של עולם גדול לאין שיעור. ראשית, הנסים הקודמים שהזכרנו נעשו בסתר, ורק האלמנות ובניהן נכחו בהם.[9] אולם במקומנו התרחש הנס במעמד מאה איש!

שנית, בנסים הקודמים לא הייתה התרבות החומר כה ניכרת לעין. ניתן להגדיר נסים אלו על דרך השלילה: למרות הנטילה שנטלו שתי האלמנות מן הכלים שברשותן, עמדה הכמות שהייתה באותם כלים במקומה ולא פחתה.

אולם במקומנו הרי אין מדובר בשמן או בקמח הכנוסים בתוך כלי קיבול ושהנטילה מהם אינה מורגשת, אלא בעשרים לחם. התרבות הלחם חייבת להיות אקטיבית וניכרת לעין. ומה שאירע הוא אחת מן השתיים: או שכל לחם 'הוליד' לחמים נוספים בדמותו, או שהלחמים עצמם גדלו כמה ידות, והרי זה דבר מפליא כל עין!

אמנם בפני ה' אין מעצור לחולל נס כזה או גדול מזה – "הנה אני ה' א-להי כל בשר, הממני יפלא כל דבר?" (ירמיהו ל"ב, כז), אולם השאלה העומדת לפנינו היא, האם על נס כזה מספר לנו הכתוב במקומנו.

אין בכתוב שלפנינו כל ביטוי לכך שהנס היה בהתרבות הלחם, לא בדברי אלישע שגזר על הנס ולא בתיאור התגשמותו. שונה הדבר בתיאורי שני הנסים הקודמים שהשווינו אותם למקומנו. בנסים אלו מודגש נס ההתרבות (או במדויק יותר, נס אי-ההתמעטות) הן בדברי הנביא והן בתיאור הכתוב. אולם אחר שנוכחנו לעיל שהנס במקומנו – אם נפרשו כהתרבות הלחם – מפליא ומרשים בהרבה מקודמיו, דבר זה אינו מובן: לא זו בלבד שהיינו מצפים שאלישע יתאר מראש את העומד לקרות,[10] ושהכתוב יתאר את התרחשות הנס בפועל, אלא היינו מצפים גם לתיאור הפליאה וההתרגשות שאחזו בבני הנביאים, כאשר לנגד עיניהם מתחולל דבר כה מפליא.

התיאור החסכני והמצומצם של הנס בסיפורנו מתייחס רק לאכילתם של בני הנביאים, ולא ללחם עצמו. פעולת אכילתם היא התחום שבו מבטיח אלישע את התרחשות הנס – "כי כה אמר ה', אכל והותר" – ובתחום זה מתואר הנס גם בלשון הכתוב ויאכלו ויותרו כדבר ה'". מכאן, שלא היה הנס בהתרבות הלחם, אלא באופי אכילתם של בני הנביאים את אותם עשרים לחם.

אף כך, ניתן לנסח את אופיו של הנס בשתי דרכים שאין ביניהן הבדל משמעותי: אפשר שהנס היה בשינוי נסתר שחל בלחם עצמו, שנתעצם והפך להיות מרוכז יותר, ובאשר כן משביע יותר.[11] אולם אפשר גם שהנס היה בעצם אכילתם של בני הנביאים: בלחם עצמו לא חל כל שינוי, לא כמותי ולא איכותי, ורק אכילתם של בני הנביאים נתברכה, והם חשו שאכלו כדי שבעם, ואף הותירו מן הלחם את מה שהיה מעבר לכך.

אם נפרש כאפשרות האחרונה, נתקיימה בבני הנביאים ברכת התורה לעם ישראל כולו, באופן שהוא מפליא יותר מן הרגיל. כך נאמר בברכות שבפרשת בחוקותי בספר ויקרא (כ"ו, ה): "ואכלתם לחמכם לשבע", ופירשו זאת חכמים (ספרא בחוקותי א, ז על הפסוק): "אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא (- מעט) והוא מתברך במעיו, כעניין שנאמר (שמות כ"ג, כה) 'ועבדתם את ה' א-להיכם, וברך את לחמך ואת מימיך'."[12]

אין מגמת פירוש זה להקטין את הנס המתואר בסיפורנו, אלא מגמתו לבאר את לשון הכתוב בהקשרה. נדמה שלא נס גלוי בא הכתוב לתאר, כזה המתרחש בעולם הפיזיקאלי הנראה לעין, אלא נס נסתר המתרחש בתחום הפסיכולוגיה האנושית, ומשפיע ממילא אף על גופו של האדם.

ואין הנס הנסתר הזה, המביא את נפשו הרעבה והשוקקה של האדם להיות שבעה ומלאת טוב, קטן מן הנס של התרבות החומר. מבחינה מסוימת אף איפכא מסתברא: דורנו רדוף הדיאטות, האוכל ושמן ואיננו שבע – יוכיח.

4. הבחנה בין נסים שבהם פועל הנביא באמצעות חפץ לנסים שבהם הוא שמשתמש אך בדברו

לאחר שהבהרנו את מהותם של שני הנסים המתוארים בשני הסיפורים הסמוכים, הגיעה העת לענות על השאלה שהצגנו בסעיף 1 של עיון זה: מהו פשרם של שני ההבדלים הבולטים בין הנס הראשון לנס השני?

ראשית, עלינו להסביר מדוע נס ריפוי הנזיד נעשה באמצעות השלכת קמח לנזיד, ואילו נס הלחם נעשה בדבר פיו של הנביא בלבד. נדמה שהבירור שערכנו ביחס לכל נס בפני עצמו, מוביל אל ההסבר לדבר הזה.

כמעט כל מקום שאופיו של הנס שמחולל אלישע הוא גרימת שינוי בעולם הפיזיקאלי, הוא משתמש לשם כך בחפץ או בדבר מה ממשי.[13] טעמו של דבר בדרך כלל הוא כפי שהסברנו בסעיף 2 לעיל, המגמה לקרב את הנס אל הטבע: להפוך את האדם (שהוא בדרך כלל הנביא עצמו) למי שמתאמץ מצדו לפעול לשם השגת המטרה באמצעיו הטבעיים, עד שבכך הוא זוכה להשלמה מלמעלה בדרך של נס שמשתנה בו טבעו של העולם.[14]

לעומת זאת, בכל אותם מקומות שהנס שמחולל אלישע הוא במסגרת עולם הנוהג כמנהגו, והנס הוא בזימונו של אירוע טבעי לזמן ולמקום שבהם הוא נחוץ, וכמובן, בכל מקום שהמופת של אלישע כרוך בידיעת העתיד בלבד, שם פועל אלישע בדבר פיו לבדו, ואין כל שימוש בחפץ לשם כך.[15]

מובן שאף בנס הלחם, כפי שביארנוהו בסעיף הקודם, אין מקום למעשה של הנביא, ולפעולה על הלחם באמצעות חפץ כל שהוא. שהרי, כפי שביארנו, לא היה זה נס גלוי שחולל שינוי בעולם הפיזיקאלי ובסדריו, אלא נס נסתר, במסגרת של עולם הנוהג כמנהגו. לפיכך נתחולל נס זה בהודעתו של הנביא כי כך יקרה – בני הנביאים יאכלו ויותירו מן הלחם המועט שיאכלו.

הבחנה זו שערכנו בין שני סוגי הנסים שחולל אלישע, מחזקת אפוא את הפרשנות שנקטנו בה בסעיף הקודם ביחס לטיבו של נס זה.

5. הנסים "המזכירים את ה'"

לבסוף, עלינו להסביר מדוע מזכיר אלישע, ומזכיר הכתוב, את שם ה' בנס השני ואילו בנס הראשון אין שם ה' נזכר. גם בעניין זה נחלקים מעשי הנס של אלישע ונבואותיו לשתי קבוצות גדולות. בעשרה ממעשי הנס שעשה ומנבואותיו מזכיר אלישע את שם ה', וכשאנו מתבוננים בסיבות לכך עולות שלוש סיבות:

א. בארבעה מקומות מודיע הנביא את העתיד להתרחש, והוא מודיע זאת בשם ה'.[16]

ב. בארבעה מקומות מבקש הנביא מאת ה' שיקיים את הנס הנצרך לו.[17]

ג. בשני מקומות ובכללם הנס במקומנו, נס עשרים הלחם למאה איש, אלישע מחולל את הנס וקורא עליו את שם ה', ובכך מייחס אותו לה'.[18]

הראשון בנסים אלו הוא נס ריפוי המים ביריחו:

ב', כא וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה...

כב וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

ובמקומנו נאמר:

מג … כִּי כֹה אָמַר ה': אָכֹל וְהוֹתֵר.

מד … וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'.

נראה כי המכנה המשותף לשני המקומות הללו הוא רצונו של אלישע שלא להיראות בעיני הבריות בעל-מופת הפועל בכוחו האנושי העל-טבעי, אלא להדגיש את תלותו בה' ואת פעולתו כשלוחו בחוללו נסים אלה.

ביריחו הדבר חשוב, מחמת שהפונים אליו הם אנשי העיר הפשוטים, ואפשר שאינם מודעים לשליחותו הנבואית. ואכן פנייתם אליו אינה כוללת כל סממן דתי (ב', יט). אולם מטרתו של אלישע בעשיית הנס, כפי שביררנו בעיון שם, היא לכבוש את מעמדו כנביא ה', יורשו של אליהו, ועל כן הוא מדגיש את העובדה שהיענותו לאנשי יריחו היא במסגרת שליחותו הנבואית: "כה אמר ה'… ".[19]

במקומנו נובעת הדגשת אלישע כי הנס שייך לה' והוא מחוללו האמיתי, לחפצו להגיב על דברי ההתרסה של משרתו "מה אתן זה לפני מאה איש".

כפי שהסברנו בעיון הקודם (בסעיף 2) בדברים אלו של המשרת כלולה הבעת אי-אמון בכוחו של אלישע להשביע את מאה בני הנביאים בעשרים לחם. על כן מדגיש אלישע את מה שנכון ביחס לכל מעשי המופת שלו, כי מעשהו נעשה בדבר ה'. אולם אין כוונת דבריו כאן, וכן בריפוי מי יריחו, שה' ציווה עליו לפעול פעולה מסוימת זו, שהרי ודאי שאלישע הוא שיזם את עשיית הנסים הללו. כוונתו היא שהצלחת מעשיו נובעת מכך שהם מכוונים לרצון ה', ושה' הוא באמת זה המחולל את הנס.[20]

במעשי המופת רבים של אלישע (מלבד העשרה שהזכרנו) אין הוא מזכיר את שם ה'. סיבות שונות יש לכך, ויש צורך לבחון כל מקום לגופו. בארבעה ממעשים אלו נראה שסיבת הדבר היא שהמוטבים של אותם נסים יודעים בעצמם כי הנביא פועל בכוח ה' ובשליחותו. כך הוא בנס אסוך השמן, הנעשה לאלמנת בן הנביאים שהיה ירא ה';[21] כך הוא בהבטחת הבן לשונמית, היודעת כי אלישע הוא "איש א-להים קדוש"; וכך הוא בשני נסים שמחולל אלישע לבני הנביאים: נס ריפוי הנזיד במקומנו ונס הצפת הגרזן (ו', א-ז). בני הנביאים, תלמידיו של אלישע, יודעים כי מעשי המופת של רבם אינם מחמת כוח על-טבעי שבו ניחן אלישע, אלא מחמת היותו נביא ה' הפועל בשמו ובשליחותו, ואם כן אין צורך להזכיר להם זאת. בסיפור שאנו עוסקים בו הדבר בא לידי ביטוי ברור בצעקתם של בני הנביאים אל אלישע שיציל את הנזיד המקולקל, כשהם פונים אליו בתוארו "איש הא-להים".

*

 

**********************************************************

 

*

 

* * * * * * * *

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשס"ה

עורכת: עתירה ביק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

 

* * * * * * * *

 

*

 

**********************************************************

 

*

 



[1] כוונתו: אם התכוון אלישע לפעול בדרך הטבע, כיצד פעל הקמח בדרך טבעית לריפוי העשבים הממיתים? והרי אין ידוע לנו על תכונת ריפוי טבעית של הקמח.

[2] כלומר: ביריחו מובן הדבר מדוע אלישע השליך דבר למימיה הרעים כדי לרפאם: הדבר שהשליך שם אלישע היה מלח, שאין דרכו לרפא ולהמתיק מים רעים, אלא ההפך, ואלישע פעל בדרך זו כדי שיהיה נס בתוך נס.

[3] כוונתו לתרכובת חומרים נוגדי רעלים שהייתה נהוגה ברפואת זמנו.

[4] כלומר: הכוונה הסמלית הזאת מונחת בעצם מעשהו של הנביא. עלינו להעיר כי פירושו של רי"א מבוסס על ההנחה ש'גפן השדה', שמפירותיה השליך 'האחד' אל הנזיד, היא צמח רעיל מאד שבכוחו להמית. אך דבר זה תלוי בשאלת הזיהוי של אותו צמח, וראה דברינו בהערה 17 בעיון הקודם.

[5] דבר זה הפוך מן התפיסה הרווחת, הרואה בעשיית הנסים במקרא מגמה הפוכה – להרשים דווקא בחריגה שיש בהם ממנהגו של עולם. מובן שאכן ישנם נסים שכל מטרתם לזעזע ולהרשים, והללו מצטיינים בחריגתם ממנהגו של עולם לשם מטרה זו. אולם לא כאלו הנסים שאנו דנים בהם עתה.

[6] בזאת אין אנו באים לטעון לקשר של סיבה ומסובב בתחום הפיזיקאלי בין מעשה הנביא לבין תוצאתו – הנס שאירע. מעשה הנביא לעתים אינו אלא סמלי בלבד, והוא בא לבטא את הכוונה להתאמץ לשם השגת התוצאה המבוקשת. ולעתים הוא מעצב משמעויות נוספות, כגון בהחייאת בן השונמית, שאין כאן רק 'תחבולה מדרך העולם', כדברי רד"ק, אלא גם הבעה של יצירת זיקה ממשית חדשה בין הנביא לבין הילד, כפי שכתבנו בסדרת העיונים הקודמת.

הקשר בין מעשה הנביא לתוצאתו – הנס, הוא קשר דתי: המעשה הוא שמזכה את הנביא ואת האנשים שלמענם פועל הנביא בנס. בתחום זה, אכן הנס הוא תוצאת המעשה שקדם לו.

[7] במישור הסמלי, שבו מבטא 'הסיר הגדולה' והנזיד המתבשל בתוכו את שותפותם של בני הנביאים תחת הנהגתו של אלישע, ואילו קלקול הנזיד מבטא את הפגימה בשותפות זו על ידי תלמיד שאינו הגון (ראה בעיון הקודם סעיף 3), ניתן להמשיך ולומר, כי נתינת הקמח המדבק בנזיד, משמעה הסמלי הוא החזרת האחדות והשיתוף בחבורת בני הנביאים.

[8] אף שהשתמשנו בציטוטים מתוך תשובתו של רי"א, ספק אם התכוון רי"א לתשובה שכתבנו. רי"א אינו פוסל בסיפורנו אפשרות של נס שהיה נעשה בדיבור הנביא. הוא רק טוען שמעשה הנביא מעצב כוונה סמלית להפוך את הרעל שבנזיד לחומר מזין, אלא שבמקום לגזור על כך בדיבור, מעדיף הנביא לגזור על כך במעשה סמלי. אנו נטלנו מדבריו את ההסבר של מעשה הנביא כמעשה סמלי, אך טענו שזהו מעשה הכרחי לשם קיום הנס, בבחינת השתדלות אנושית טבעית.

[9] נס אסוך השמן אף מתרחש בבית שדלתו נעולה.

[10] ואז ודאי היה אומר מעין זאת: 'כה אמר ה', ראיתם מעט לחם, הנה אני מרבה לכם אותו, ואכלתם אכול והותר'.

[11] א. וכעין זה פירש ר"י אברבנאל את פעולת הקמח בסיפור הקודם: "בדבר ה' הושם באותו הקמח כוח חזק כל כך…". בימינו מוכרת האפשרות לרכז מזון רב בגלולה זעירה (אלא שספק אם יש בה כדי להשביע).

ב. יש שפירשו את נס פך השמן בחנוכת בית חשמונאי בדרך זו: השמן לא התרבה, אלא נתעצם שמונה ידות, ולפיכך כמות השמן שכרגיל מספיקה ליום אחד הספיקה לשמונה ימים.

[12] רש"י הביא את דברי חז"ל אלו על הפסוק שבפרשת בחוקותי, וחזר והביאם על הפסוק בפרשת עקב (דברים י"א, טו) "ואכלת ושבעת" – "שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים". הפך ברכה זו מצוי בקללה שבפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו, כו) "ואכלתם ולא תשבעו", ופירש שם רש"י: "זהו מארה בתוך המעים בלחם".

[13] כך בחציית הירדן, הוא מכה את המים באדרת אליהו (ב', יד); ברפאו את מי יריחו, הוא משליך לתוכם מלח מתוך צלוחית חדשה (ב', כ); בהחיותו את בן השונמית הוא מנסה תחילה לפעול באמצעות מטהו שביד גיחזי המושם על הילד, ולבסוף הוא פועל עליו באמצעות גופו שלו, כשהוא גוהר על בשר הילד ומחממו (ד', כט-לה); ברפאו את הנזיד במקומנו, הוא משליך קמח לתוכו; בהציפו את ברזל הגרזן ששקע במי הירדן, הוא משליך עץ למקום נפילתו (ו', ו).

אמנם בנס אסוך השמן לא השתמש אלישע בשום חפץ כדי לחוללו, אולם זאת משום שאלישע לא נכח בבית האלמנה בשעת הנס ולא בא במגע עם מושא הנס – עם השמן שבאסוך, ועל כן לא היה יכול לעשות כל פעולה ביחס אליו. וראה תוספת על האמור כאן גם בהערה הבאה.

[14] בנס אסוך השמן, שבו לא פעל אלישע באמצעות דבר מה ממשי על השמן המתרבה (ראה בחלקה השני של הערה קודמת), הושגה המטרה הזאת באמצעות פעולותיה של האלמנה עצמה, שעליהן ציווה הנביא. ראה בסדרת העיונים 'אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים', עיון ד: 'תורת הנס בסיפורנו'.

[15] כך, היה בנס הדובים, שאירע בעקבות קללת אלישע את הנערים המתקלסים בו בשם ה' (ב', כד); וכך גם בנס המים הבאים ממדבר אדום ומרווים את צימאון הצבאות הצמאים ונס הניצחון על מואב אחר כך, שעליהם הודיע אלישע בשם ה' בטרם בואם (ג', יז); כך בהולדת הבן לשונמית, שנה לאחר שגזר על כך הנביא (ד', טז); וכך בריפוי נעמן מצרעתו והדבקתה בגיחזי שנעשו על פי גזרת אלישע (ה', י; ה', כז); אף גילוי תכניותיו הצבאיות של מלך ארם למלך ישראל (ו', ט-י) הכאת חיל ארם בסנוורים (ו', יח) ופקיחת עיניהם בשומרון (ו', כ) אינם בגדר שינוי בעולם הפיזיקאלי. אף נס הצלת שומרון מן המצור הארמי ועונשו של השליש שלא האמין באפשרות הדבר הם דברים שנעשו במסגרת עולם הנוהג כמנהגו, ואלישע רק הודיע על כך מראש (פרק ז'). וכך הדבר גם בנבואת אלישע על מות בן הדד והמלכת חזאל במקומו, והמעשים שיעשה הלה נגד ישראל (ח', י-יג).

מעשה אחד של אלישע נראה כיוצא דופן: בנבואתו האחרונה לפני מותו, בשכבו חולה, הוא מודיע על ניצחונות ישראל על ארם, ולשם כך הוא נזקק לקשת וחצים שאותם הוא יורה (י"ג, טז). אולם זהו מעשה סמלי שבו נקבע העתיד, ואין לראות בו סתירה להבחנה הנידונה למעלה.

[16] כך בנבואתו על המים העתידים להגיע ממדבר אדום ועל הניצחון שעתידים צבאות ישראל לנחול על מואב (ג', יז ואילך); כך בנבואה על הצלת שומרון הנצורה מן הרעב (פרק ז'); כך בנבואה על מות בן-הדד והמלכת חזאל במקומו (ח', י); וכך בנבואה על הניצחונות שעתיד יואש מלך ישראל לנצח את ארם אחרי מות הנביא (י"ג, יז).

[17] כך בחציית הירדן – "איה ה' א-להי אליהו" (ב', יד); בנס הדובים – "ויקללם בשם ה'" (ב', כד); בהחייאת בן השונמית – "ויתפלל אל ה'" (ד', לג) ; ובפרשת הכאת ארם בסנוורים בפרק ו', ששם מתפלל אלישע שלוש פעמים אל ה': (יז) "ה', פקח נא את עיניו (- של נערו) ויראה"; (יח) "ה', הך נא את הגוי הזה בסנורים"; (כ) "ה', פקח את עיני אלה (- הארמים)".

מובן שיש לדון מדוע דווקא במקומות אלו מתפלל אלישע, או מבקש מאת ה' שיעשה לו נס, ולא באחרים. דבר זה אינו שייך לעיון אודות נס הלחם (שבו הזכרת ה' על ידי אלישע אינה נעשית בדרך תפילה או בקשה), והוא נידון (וגם עתיד להידון) בעיונים המתאימים.

[18] אפשר שגם קריאתו של אלישע בעת חציית הירדן "איה ה' א-להי אליהו" שייכת לקבוצה זו, ולא לקבוצה הקודמת, ועיין במה שכתבנו שם.

[19] יחד עם זאת, מעוניין הכתוב שם להדגיש את חשיבות אישיותו של אלישע, שהוא הנביא היורש את מקום אליהו כנביא הדור, וכוחו לחולל נסים ככוח רבו, ועל כן מסיים שם הסיפור "כדבר אלישע אשר דבר". כלומר: ה' נענה לאלישע, שגזר על הנס בדברו (וראה בסדרת העיונים 'אלישע בראשית דרכו' עיון ג).

[20] א. ביחס לריפוי מי יריחו – ראה הערה קודמת.

ב. ביחס למקומנו – הרי אלישע הוא שציווה ביזמתו "תן לעם ויאכלו", ורק בגלל ערעורו של משרתו הוא מסביר כי ציווה כן מפני ידיעתו הוודאית שה' ייענה לו.

ג. על העיקרון עצמו, העומד ביסוד רבים ממעשיהם של אליהו ושל אלישע – ראה במבוא ל'פרקי אליהו' סעיפים ד-ו (עמ' 17-14).

[21] ומסתבר כי "אשת חבר כחבר". בעיוננו לסיפור זה נימקנו את אי הזכרת שם ה' באותו סיפור בדרך שונה במקצת – ראה בעיון ה3 שם, תת-סעיף ב.