!!
 
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

  לפרשת בלק

 

ה ק ל ל ה   ל ב ר כ ה

 

הרב יהודה שביב

 

  א.   ה ח ש ב ת ו    ש ל    ה מ א ו ר ע   "שמעו עמים ירגזון/ חיל אחז יושבי פלשת   אז נבהלו אלופי אדום/ אילי מואב יאחזמו רעד   נמוגו כל יושבי כנען/   תפול עליהם אימתה ופחד." )שמות ט"ו, יד-טז(

 

  כך חזו משה ובני ישראל ברוח קדשם את הבהלה שאחזה את כל העמים מסביב. ורחב אשר ביריחו אישרה את הדברים: "...כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו   כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם   בצאתכם ממצרים...ונמשע וימס לבבנו" )יהושע ב', ט-יא(.

 

  ודאי חשב כל עם על דרכים שונות, דרכי לחימה והתגוננות והצלה. אף מואב   כאחד מהם. אלא שבלק מלך מואב חשב על דרך מקורית, והזמין אליו את בלעם   הקוסם, בכח אשר בפיו, לקלל את העם.

 

  מה טעם לתאר בהרחבה כה רבה את מהלכו של בלעם את נסיונות הקללה שלו   ואת הברכות שיצאו מפיו?! ודאי נעשה הדבר כדי להחדיר את המאורע עמוק   לתודעתו של העם, שהרי כל אותו מעשה מחוץ למחנה ישראל אירע, ואלמלא כתבה   התורה - לא היה העם יודע עד כמה קרוב היה להסתכן. ועדין יש להבין מדוע   כה חשובה ידיעה זו?!

 

  יתירה מזאת, רישומו של המאורע נשאר חרות לדרוות, ובעטיו נדחו המואבים   מבוא בקהל ה' עד עולם, ככתוב:

 

  "על דבר...אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא   אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלקיך לך את   ה ק ל ל ה   ל ב ר כ ה, כי אהבך ה' אלקיך." )דברים כ"ג, ה-ו(

 

  מכל הנפלאות שעשה ה' עם ישראל בצאתו ממצרים, מזכיר הנביא לעם רק אחד: "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים   עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'". )מיכה ו', ה(

 

  מה ייחודו של מאורע זה שנתייחד לו מקום כה רחב בתורתו ובזכרונו של   העם?!

 

  ב.   ג ד ו ל    מ מ ש ה

 

  אין כברכות וכנבואות של בלעם לשגב, לעצמה, להרחקת מבט, לצפיה רחוקה עד   אחרית הימים, לתיאור מפורט של העתיד להיות בסוף כל הדורות. משלו חובק   עולם ומלואו, תבל וכל אשר בה. יעקב אבינו מבקש לגלות אתה קץ ונסתם   ממנו. אף משה אינו מרבה במילים על האחרית. נביאי ישראל, עם שציירו את   תמנות העתיד, סיכמו: "עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו" )ישעיה   ס"ד, ג(. ובלעם - ראה את אשר לא עתה, התבנון באשר לא קרוב?!   כבר עמדו חז"ל עלגודל מדרגתו של זה עד שהשווהו למשה, ואף שמוהו מעליו

  מכמה בחינות -   "'ולא קם עוד בישראל נביא כמשה' - אבל באומות קם. ואיזה? - זה בלעם בן   בעור. אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע   מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנא': 'נאם שומע אמרי א-ל   ויודע דעת עליון'. משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר, ובלעם היה   יודע אימתי היה מדבר, שנא': 'ויודע דעת עליון'.   משה לא היה מדבר עמו   עד שהיה עומד, שנא': 'ואתה פה עמוד עמדי', ובלעם היה מדבר עמו כשהוא   נופל, שנא': 'נופל וגלוי עינים'. משל למה הדבר דומה - לטבחו של מלך, ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו." )ספרי, סוף וזאת הברכה(

 

  ]על עומק משמעות הדברים - ראה במילואים בספרו של הרב הנזיר רבי דוד   הכהן זצ"ל "קול הנבואה".[

 

  יש בו גדלות תהומית החובקת ראשית ואחרית )יחד עם שחיתות מוסרית שאין   משלה, ונפש תאבה אחוזה בתאוות שפלות שאינה יודעת שבעה, ושואפת לכבוד   ולממון(; מבט החושף שורשים ומגלה פסגת צמרות )יחד עם נחשים וקסמים ושאר   מרעין בישין(. על כן, קללה שלו - הרס רב בה. ומשדד הקב"ה מערכי הנהגת   עולם כדי להפוך הקללות לברכות. ודברים שאמר - דברים של הקב"ה הן,   ואמרותיו- תורה, והנהגות ה' עמו - הוראה. דברים שבפרשה זו זוקקים   לימוד, עיון והתבוננות.

 

  ג.   ב ד ר ך   ש א ד ם   ר ו צ ה   ל י ל ך

  שבלעם חפץ היה לילך אל בלק ולקלל את ישראל, דבר זה ברור עולה מתוך   הפרשה. אך מה היה רצונו של מקום? מחד - "ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך   עמהם" )כ"ב, יב(. מאידך - "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" )שם, כ(.   וכשהולך בלעם בהסכמת ה' אז - "ויחר אף ה' כי הולם הוא ויתייצב מלאך ה'   בדרך לשטן לו, )כב(. וכשבלעם מוכן לשוב ואומר: "ועתה אם רע בעינך אשובה   לי" )לד(, עונה לו מלאך ה': "לך עם האנשים" )לה(.

 

  כבר עמדו על כך חז"ל ולמדו מכאן עיקרון חשוב -   "מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחילה נא' לו: לא תלך. כיון   ש ה ע י ז   פ נ י ם להלוך, הלך. שכן כתיב: ויחר אף אלוקים   כי הולך הוא." )במדבר רבה כ' יא; מכות י', ב(

 

  כוונת הדברים - בתחילה מבקש הוא לדעת מה דעת ה' על הצעת ההליכה. התשובה   האלוקית - לא תלך עמהם. כשהוא מעיז פנים לשאול פעם נוספת, משמע אין הוא   מבקש לדעת מה דעת ה', שהרי דעת ה' השלילית ידועה לו היטב. כל שמבקש הוא   זו הסכמה לדרכו שלו הנוגדת לדרך ה'. אכן   זוכה הוא להסכמה שכן "בדרך   שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו."

 

  נמצא, מבט שלילי על התופעה. אך ברמיזות חז"ל מצאנו גם נימה חיובית.

 

  ד.   ח ו צ פ א   -   מ ל כ ו ת א   ב ל א   ת ג א

  "אמר רב נחמן: חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב 'לא תלך עמהם', ולבסוף כתיב: 'קום לך אתם'. אמר רב ששת: חוצפא - מלכותא בלא תגא".   )סנהדרין ק"ה, א(

 

  כביכול הצליח הוא לשנות את הדעה העליונה משלילה לחיוב. כיצד? ובכלל   מה משמעות הפתגם "מלכותא בלא תגא"?

 

  מאיר את הדברים האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל במאמר נועז במיוחד:

 

 "'לרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי' )תהלים נ', טז(, ועל דבר זה ידוו   וכו' כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע, כמ"ש )יבמות כ, א(. אבל על זה   אמרו הקדמונים מאמר חז"ל )פסחים פ"ו, ב(: כל מה שיאמר בעה"ב עשה חוץ   מצא." )צדקת הצדיק, מאמר מ"ו(כלומר, לפי הפסוק בתהלים כמעט ואבדה תקוה, ורבים וטובים היו נדחים   מהתורה, מספר המחוקים, בהיותם מוגדרים כרשעים, שהרי אף שאינו שומע למצוות   חכמים נקרא רשע כדברי הגמ' ביבמות )ויש עוד להוסיף מגמ' ב"ב נז, ב   ורשב"ם שם, שאף אם לא עבר עבירה רק הכניס עצמו למצב שעשוי הוא לעבור -   כבר קרוי רשע, עיי"ש(. אלא שלא בכל דבר צריך להישמע לבעה"ב. כשבעה"ב   דוחה האורח ממחיצתו - אין עליו להשמע לו. ולכן יש להיאחז בתורה חרף   הקריאה "מה לך לספר חוקי". ודבר זה מאבותינו למדנו:

 

  "ולא לחנם כתבה התורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי   משה ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וכו'. אלא שהם חשבו שזה בכלל   'חוץ מצא'. ועי' בזוהר )ח"ג קסא( - המליץ כל ענין המרגלים על התורה. והיה העונש שלא ישיגוה ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון הש"י. כמו   שאמרו ז"ל: חוצפתא - מלכותא בלא תגא. )ולמדוה מבלעם שאח"כ הסכים הש"י. כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה.("

 

  מהו זה הסוד? -

 

  "פירוש: כידוע מלכות הוא כנסת ישראל. וכתר הוא שורש רצון הש"י. ור"ל   ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם."

 

  חוצפה - משמעה מלכות נטולת כתר )הכתר - הוא העוטר את הראש מלעלה ומגדיל   אותו כלפי מעלה(. במלים אחרות - אתערותא דלתתא, תוך העזה והעפלה, כאותם   מעפילים המהינים לעלות ההרה ביוזמתם הם.

 

  ומדוע לא עלתה בידם?

 

  "והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה."

 

  כלומר פעלו באותה מידה שלא בזמנה. כל הימים אין חוצפה מועלת, וודאי שלא   כלפי שמיא. אך לכלעת, ואף לחוצפה -

 

  "כמו שאמרו חז"ל )סוטה מ"ט, ב( - בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי. שאז הוא   העת לכך )ולעדתי נקבה תסובב גבר ואכ"מ(. ולכך אמר להם משה: 'והיא לא   תצלח'. נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח. ודייק: 'והיא', שבכל מקום דרשו   רז"ל: היא ולא אחרת.   שיש זמן אחר שמצליח, ו ה ו א   ז מ נ נ ו   ז ה   ש ה ו א   ע ק ב י   ה מ ש י ח   )ההדגשה שלי(." )שם, וראה עוד מאמר מ"ז(

 

  בלעם הצופה עד אחרית, נוטל ממידת האחרית ועולה בידו, והאריכה התורה   בענינו ללמדנו סוד אחרית הימים. סוד ההעפלה, החוצפה כלי שמיא כלומר   לכיוון שמיא. שלא להירתע מכל דחייה בדרך העולה   למעלה. לשאוף קרבתו, ולעשות אף אם נדמה שאין חפץ ואין רצון. לא להיתפס לרגשת דחייה עקב   עוונות וחטאות נעורים. לחזר אחריו, כביכול, לסובבו, עד כי יאות, עד כי   יתרצה.

 

  חוצפה כלפי שמיא היא שורש הקללה בעולם. נחש העיז פנים והחציף, וגרם   קללת-דורות. והקללה הופכת לברכה בימי האחרית, לעזות דקדושה.