דין ביטול / ספי מרקוס

הגמרא (ד:) קובעת כי "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". כלומר - הצורך בבדיקת החמץ הוא רק מדרבנן. מדין תורה ניתן להסתפק בביטול החמץ.

נחלקו הראשונים בהבנת דין ביטול. התוספות (ד: ד"ה מדאורייתא) קובעים כי ביטול איננו מהווה קיום של מצוות 'תשביתו' - השבתת החמץ. הביטול הוא יישום של הדין הכללי של הפקר. לפי שיטת התוספות, קביעת הגמרא ש"בביטול בעלמא סגי ליה" משמעה שֶדַי בהפקרת החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל ייראה.

המקור אשר מביאים התוספות לשיטתם הוא מהגמרא להלן:

"לא יראה לך שאור - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים" (ה:).

על פי דרשה זו, אין עוברים על איסור בל ייראה כאשר החמץ איננו שייך לך אלא לאחרים. התוספות למדו מכאן, שגם חמץ של הפקר, אשר איננו שייך לך - אין עוברים עליו בבל ייראה.

ניתן להבין בשני אופנים כיצד פוטר ההפקר מאיסור בל ייראה:

הבנה ראשונה - ההפקר פוגע במעשה העבירה. האיסור שייראה לך חמץ הוא דווקא בחמץ השייך לך, לכן בחמץ שאיננו שלך - אין אתה עובר על הלאו. זוהי לכאורה ההבנה הפשוטה.

הבנה שנייה - ההפקר פוגע בחפצא של החמץ, ואין הוא מוגדר כלל כחמץ שעוברים עליו בבל ייראה.

הבנה זו מחודשת יותר, אך ייתכן שניתן למצוא לה מקור בגמרא להלן (כט.). רב אחא בר יעקב טוען שם, שאין איסור לאכול חמץ של נוכרי. לכאורה לא ניתן להבין את שיטתו, אלא אם נניח שחמץ של נוכרי כלל לא מוגדר כחמץ, ואפילו לעניין איסור האכילה. אמנם, למסקנה הוא חוזר בו מדבריו, וסובר שיש איסור אכילה בחמץ של נכרי. אך ייתכן שגם למסקנה הוא עדיין סובר שחמץ של נוכרי מופקע בחפצא מאיסור בל ייראה, אלא שהוא מחלק בעניין זה בין איסור האכילה ובין איסור בל ייראה, ואיסור האכילה קיים, לדעתו, אף בחמץ של נוכרי.

ראשונים אחרים הבינו בצורה שונה את דין ביטול. לדעתם, הביטול איננו קשור לדין הכללי של הפקר, אלא זהו דין נקודתי בחמץ. אלא שגם כאן קיימות הבנות שונות: יש שהבינו שביטול משפיע על החפצא של החמץ, וגורם לחמץ להיות 'כעפרא דארעא'. כיוון זה עולה מדברי הרמב"ם:

"...ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב).

החשבת החמץ כעפר מהווה קיום למצוות 'תשביתו', ומונעת את האדם מלעבור על בל ייראה.

הרמב"ן בתחילת המסכת (ד"ה ענין) מעלה אפשרות אחרת להבנת הביטול. לדעתו, הביטול איננו פוגע בחפצא של החמץ, אלא האדם הוא המתבדל מהחמץ, ובכך נמנע מלעבור על העבירה:

"לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו... שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה 'לך' כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו".

ניתן להעלות מספר נפקא-מינות אפשריות בין שיטת התוספות לשיטת הרמב"ן. נציין שתיים מהן:

‎1. לשיטת התוספות, ביטול הוא הפקר, ולכן הוא יהיה חייב לעמוד בתנאים הנדרשים על פי דיני הפקר. תנאים אלה לא יידרשו לפי שיטת הרמב"ן, הסובר שביטול איננו הפקר. ואכן, הרמב"ן מתייחס לעניין זה בהתקפתו על שיטת התוספות. הוא טוען שלא ניתן להבין את דין ביטול כהפקר, כיוון שישנם כללים מסוימים בדיני הפקר שלא מתקיימים בביטול חמץ. בין השאר הוא מציין את ההלכה הקובעת שיש צורך בדיבור כדי להפקיר, ואילו בביטול מצאנו שניתן לבטל גם בלב. דין נוסף שמזכיר הרמב"ן הוא הצורך להפקיר בפני שלושה אנשים. גם מכאן הוא מקשה על התוספות, שכן לא מצאנו בשום מקום שקיימת דרישה לבטל את החמץ בפני שלושה. התוספות עצמם התייחסו לקושייה זו, וטענו שהצורך בהפקר בפני שלושה הוא דין דרבנן בלבד. המאירי בחיבורו 'מגן אבות' מגן על שיטת התוספות ועונה גם על יתר קושיות הרמב"ן (תשע במספר).

‎2. לכסף משנה (הל' חמץ ומצה פ"ב ה"ב) הייתה גרסה בדברי הרמב"ם, השונה מזו שלפנינו. לפי גרסה זו סובר הרמב"ם שלא ניתן לבטל חמץ ידוע. ייתכן שדין זה יהיה תלוי בהבנת אופיו של הביטול. ככל שנלך יותר לכיוון סברת התוספות שביטול הוא הפקר, קשה יותר לחלק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע. הפקר אמור להועיל באותה מידה גם לדברים ידועים. לעומת זאת, ככל שנלך יותר לכיוונו של הרמב"ן, הסובר שהביטול הוא התבדלות של האדם מהחמץ, יש יותר מקום להבדיל בין חמץ ידוע ובין חמץ שאינו ידוע. קשה יותר לומר שאין הוא רוצה בקיומו של החמץ בשעה שהחמץ הוא ידוע, והוא מחזיק בו ברשותו מידיעתו. אמנם, הרמב"ן עצמו סובר שאף חמץ ידוע ניתן לבטל.