תארו לעצמכם את הסצינה הבאה:

פנימייה ד' בישיבת הר עציון, יוצאים לתפילה בבוקר. השבוע הוא תורו של משה להזכיר לכולם לקחת את מה שבד"כ שוכחים בחדר - ואז נאלצים לבטל תורה כדי לחזור לחדר.

"לכולם יש את התפילין וכו'?" שואל משה, ועובר בין החדרים.

"חיים, אל תשכח שוב את המחשב הנייד"- אין גושניק ללא מחשב, ובמיוחד אם הוא מסכם עבור כל החבר'ה!

"שמוליק - אל תשכח להשתיק צלצול הפלאפון, אתה יושב די קרוב לראש הישיבה".

"קנית קפיץ חדש", מזכיר משה לאבי, "הבא אותו לבית המדרש כדי שכולם יראו".

"ומהיוֹ-בּוֹל שלך, מאיר, כולם כבר משתגעים! תביא אותו גם היום - לא כדאי לבטל חצי ישיבה מהלימוד!" אז נזכר משה ביו-יו שקנה לעצמו, וממשמש בכיסו ע"מ לוודא שלא יצטרך לחזור לחדר עבור פריט חשוב זה.

"שלמה, מה אתה עושה? קח את הגֵיים-בוי אתך! אתה לא מתפקד בלעדיו!"

משה מסתכל בשעונו, ורואה שכדאי לו לצאת כבר. "או-קיי, זהו. אני יוצא. רק דוד תעשה לי טובה קטנה", הוא צועק לכיוון החדר של החברותא, "ממש לא היית מרוכז אתמול, אז תביא את הגיטרה אתך היום לבית המדרש". ידוע הרי שזה מועיל לריכוז.

מצב דמיוני? האמנם?

"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה" (רמב"ם תפילה, פי"א ה"ו).
"מותר לעשות בית כנסת בית מדרש, אבל בית מדרש אסור לעשותו בית כנסת; שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקדש" (שם, פי"א הי"ד).

בישיבה מקפידים זמן-מה על פלאפונים בבית המדרש. היש מישהו מאתנו שיעז לשבת ליד אחד מהר"מים עם פלאפון המצלצל בקול? כמה מאתנו נכנסנו לבית הכנסת שלנו עם המשחקים והצעצועים אותם אנו מכניסים לביהמ"ד?

"...אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה - שכינה ביניהם..." (אבות פ"ג מ"ב).

לא די בכך שאנו יושבים במקום מכובד למדי כל היום, אלא אף עובדים את ה' בתלמוד התורה שלנו, והשכינה עצמה 'שוכנת' עם כל חברותא וחברותא. קל לשכוח שהמקום המשמש לנו כבית שני הינו מקום מקודש, ושונה בתכלית מהחדר או מחדר קפה.

אם מישהו מהתלמידים היה נכנס עם מכנסיים קצרים לביהמ"ד - אין לי ספק שכל תלמיד וכל ר"מ היו מעירים לו על חילול הקודש, בזיון ביהמ"ד, ובזיון שאר התלמידים במעשיו. אם כן מדוע אנו נותנים יד לזלזול הקודש על ידי בחורי ישיבה שזה זמן רב תם עידן הצעצועים שלהם?

שלום הורביץ