אין אדם משים עצמו רשע / משה גרוס

נאמר במשנה:

"העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו... הרי אלו נאמנים"     (יח:).

על פי המשנה, העדים נאמנים לומר שחתמו על עדות שקר בשטר, מחמת אונס כלשהו. הגמרא מחלקת בין סוגים שונים של אונס:

"לא שנו אלא שאמרו: 'אנוסין היינו מחמת נפשות', אבל אמרו: 'אנוסין היינו מחמת ממון' – אין נאמנין. מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע".

כלומר – הם נאמנים לומר שהעידו שקר כיוון שאיימו על חייהם. לעומת זאת, אם הם טוענים שהעידו שקר מחמת איום ממוני כלשהו – אינם נאמנים, שכן אסור היה להם להעיד שקר במקרה זה, ובדבריהם הם מעידים על עצמם שהם רשעים, ו"אין אדם משים עצמו רשע".

בסוגייתנו אין נימוק לדין זה, ויש לנסות להבין את טעמו.

הבנה ראשונה: את הנימוק החסר בסוגייתנו, ניתן למצוא בדברי רבא בגמרא בסנהדרין (ט:): "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". מדברי רבא עולה אם כן, שישנה בעיה משפטית בקבלת עדות של אדם על עצמו – הוא פסול לעדות ביחס לעצמו מדין קירבה. לכן, כאשר אדם מעיד על עצמו, לא ניישם עדות זו כדי להחשיבו כרשע, וממילא לא נוכל לפסול אותו לעדות בעקבות דבריו.על פי הבנה זו, מוקד הבעיה איננו בגוף הדברים שנאמרו, אלא ביכולת לפעול על פיהם ולפסלו לעדות.

הבנה שניה: בסוגייתנו כאמור אין נימוק לדין הנ"ל, כך שניתן להבין אותו כפשוטו – כדין כללי ומוחלט. אדם כלל איננו יכול לספר דברים רעים על עצמו, ואם הוא עושה זאת – לא רק שלא ניישם את דבריו, אלא שנמחק כליל את דבריו מהפרוטוקול. אמנם, הבנה זו קשה מאד מסברה: מדוע שבאופן כל כך גורף לא נקבל את הודאת האדם על עצמו, אף כאשר אין בעיה משפטית הכרוכה בכך? ומה היחס בין כלל זו לקביעה שבדיני ממונות "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"?

ה"קצות" (סי' ל"ה, ד) נוטה באופן ברור מאד להבנה השניה שהעלינו, שאין אדם משים עצמו רשע כלל. אחת הראיות שהוא מביא לכך היא מהגמרא להלן (יט:) העוסקת בעדים שמודים שהם חתמו על השטר, אך טוענים "אמנה היו דברינו" – כלומר, זהו שטר שנכתב מתוך אמון בין הצדדים למקרה שבעתיד תהיה הלוואה, למרות שלא היתה הלוואה בפועל. הגמרא קובעת שעדים אלה אינם נאמנים, שכן חתימה על שטר מעין זה נחשבת לעוולה, ו"אעוולה לא חתמי". רש"י מפרש שהם אינם נאמנים לומר על עצמם שעשו עוולה, שכן אין אדם משים עצמו רשע. הקצות מניח כדבר פשוט שעדים שאומרים "אמנה היו דברינו" אינם נפסלים לעדות, ומכאן מביא ראיה לכך שהדין של אין אדם משים עצמו רשע הוא דין מוחלט, ולא נאמר רק כשבאים לפסול את העדים. ה'תומים', שמצדד בהבנה הראשונה שרק לפסול עצמו לעדות אדם לא נאמן (סי' מ"ו ס"ק מב), נאלץ, לאור דברי הגמרא, לקבוע שעדים שהעידו "אמנה היו דברינו" נפסלים לעדות (ס"ק קלו). זהו כמובן דוחק גדול מאד.

נפקא-מינה אפשרית לחקירה היא במקרה שאדם מעיד שחטא, אך בינתיים חזר בתשובה.

אם נבין שבאופן כללי אנו לא מקבלים את דבריו של אדם המרשיע את עצמו, הדבר יהיה נכון גם כאשר הוא טוען שחזר בתשובה, שהרי עצם האמירה המעידה על רשעותו נמחקת לחלוטין מבחינתנו. אולם, אם נבין שניתן לקבל את דבריו אלא שיש הגבלות ביישום של הדברים, ייתכן שנוכל לקבל את העדות על רשעותו, שהרי כעת חזר בתשובה ושוב אין צורך לפסול אותו לעדות. הר"י מיגאש בסוגייתנו (מובא בשיטמ"ק ובראשונים על-אתר) סובר, שאם העדים מעידים שחתמו על השטר בזמן שהיו פסולים מחמת רשעותם, מאחר וכעת הם חזרו בתשובה – הם נאמנים להעיד על כשרות השטר. כאמור, הבנה זו אפשרית רק אם נבין שהבעיה היא ביישום המשפטי של דבריהם ולא בקבלת הדברים בכלל. אולם ראשונים רבים חולקים על הר"י מיגאש, ומפרשים שהפסולים שבהם עוסקת הסוגייה הם פסולי קירבה, כך שאין פה בעיה של רשעות.

יש אחרונים (למשל השב שמעתתא ז', ה) שחילקו בין מקרים שונים שלגביהם נאמר הכלל הנ"ל: כאשר האדם נאמן בתורת עדות, לא נאמר ש"אין אדם משים עצמו רשע" באופן גורף, אלא הבעיה תהיה רק כאשר נרצה לפסול אותו לעדות על פי עדותו. אולם, במקרים שבהם הנאמנות היא מדין מיגו, הכלל מופעל בצורה נרחבת יותר. כך למשל בסוגייתנו, נאמנות העדים (שטוענים "כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו") בנויה על מיגו (מתוך שיכלו לשתוק), ומכח המיגו הם רוצים להעיד שחתמו שקר, ובכך לפסול את השטר. הסיבה לכך שאיננו מקבלים את דבריהם היא שעדים אלה יוצאים נגד חזקת הכשרות הטבעית שלהם, ו"מיגו נגד חזקה לא אמרינן". כיוון שכך, הם אינם נאמנים כלל כשהם מספרים על עצמם דברים רעים, ואפילו אם הנפקא-מינה לכך איננה פסול לעדות. מכל מקום, זוהי הבנה מרחיקת לכת, ואיננה מתיישבת היטב בסוגיות.