חיוב קטן בלולב / יוני קוסלובסקי

המשנה (מב.) מביאה את דין חיובו של קטן בלולב:

"קטן היודע לנענע – חייב בלולב".

המרדכי (סימן תשסג) מוסיף על כך:

"לא סוף דבר לנענע, אלא מוליך ומביא, מעלה ומוריד – כשורה, ומנענע".

דהיינו, לא מספיק שהקטן ידע סתם לנענע, אלא צריך שידע לנענע לפי כל הכללים ההלכתיים – "מוליך ומביא... כשורה". כיון שגם מדין חינוך, הקטן צריך לקיים את המצווה כדין, לפי כל פרטיה והלכותיה.

בניגוד לדעה זו, ניתן לראות בראשונים אחרים. הגמרא (מו:) אומרת שקטן לא יכול להקנות חזרה את הלולב, ולכן לא יקנה לו גדול את לולבו לפני שיצא בו, כיון שאז הלולב כבר לא יהיה שלו, ולא יוכל לצאת בו ביום טוב ראשון.

האור זרוע, בשם הראב"ן, מציע פתרון לבעיה זו:

"אם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו לגמרי – שפיר דמי".

כלומר, יכול לתת את הלולב לקטן, מבלי לעזוב אותו לגמרי, וממילא הקטן לא יקנה את הלולב, ואין בעיה לגדול לצאת בו אחר כך.

אלא, שאם פותר את הבעיה כך, יצא שהקטן כלל לא יוצא ידי חובת נטילת לולב, שהרי לא קנה את הלולב, וממילא הוא נוטל ביום טוב ראשון לולב שאינו שלו? הראב"ן מוכרח לסבור, שבכדי לקיים דין חינוך, אין חובה לקיים את המצווה לפי כל פרטיה והלכותיה, ולכן מספיק שהקטן ישתמש בלולב שאול.

המשנה ברורה מסכם שמחלוקת זו בין הראשונים היא בשאלה, האם מצוות חינוך היא רק על עצם המצווה או אף על פרטי המצווה[1].

מה עומד מאחורי מחלוקת זו? לפני שנענה על שאלה זו, נראה מחלוקת ראשונים אחרת:

הגמרא במגילה (יט:) מביאה את דעת החכמים שקטן איננו יכול להוציא גדול בקריאת מגילה. נחלקו הראשונים בסיבת הדבר.

התוספות מבארים כך:

"דקטן הוה ליה תרתי דרבנן, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן".

דהיינו, עקרונית קטן יכול להוציא גדול, כיון שגם הוא מחויב מדרבנן – מדין חינוך, אך כיון שחיובו במגילה הוא ברמה של 'תרי דרבנן', הוא איננו יכול להוציא גדול שחיובו ברמה של 'דרבנן אחד'; אך אם אמנם, חיובם יהיה באותה רמה – קטן יוכל להוציא גדול.

הרמב"ן מתרץ אחרת:

"שאינו בדין שהקטן, אע"פ שהגיע לחינוך, יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצווה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר".

דהיינו, קטן לא יכול להוציא גדולים, כיון שהוא איננו מצווה כלל על מצוות מגילה, או על אף מצווה אחרת, וכל החיוב מדין חינוך הוא על אביו בלבד; כדעה זו סובר גם רש"י שאומר (ברכות מח.) כך:

"בקטן שהגיע לחינוך... אפילו מדרבנן לא מיחייב... דאבוה הוא דרמי עליה לחנוכיה".

כלומר, נחלקו הראשונים על מי מוטלת המצווה, בקטן שהגיע לחינוך: לפי התוספות, הציווי הוא אמנם מדרבנן, אך על הקטן עצמו. לפי רש"י והרמב"ן, הציווי כלל לא נאמר לקטן, אלא לאביו.

על פי הסבר זה, לכאורה, ראשונים אלו יחלקו גם בסיווג המצווה המתקיימת מדין חינוך:

לפי התוספות, הקטן מקיים את המצווה עצמה (מגילה, ציצית וכדומה), אלא שהחיוב הוא רק מדרבנן. לפי רש"י והרמב"ן, האב מקיים מצוות חינוך, וברור שלא מקיים את המצווה עצמה שהקטן מבצע.

נחזור לעניינינו: נראה שהמחלוקת לגבי נטילת לולב, בין המרדכי לראב"ן, האם צריך שהקטן יקיים את המצווה לפי כל פרטיה או לא, תלויה במחלוקת שראינו, בין התוספות לבין רש"י והרמב"ן:

המרדכי סבור כתוספות, שהקטן מקיים את המצווה עצמה, וממילא ברור, שחייב לקיימה לפי כל הדינים וההלכות, כמו כל גדול; הראב"ן סבור כרש"י והרמב"ן, שהאב מקיים מצוות חינוך, ולא את המצווה עצמה, וממילא ניתן להבין (אמנם אין זה הכרחי), מדוע הקטן איננו חייב לקיים את כל פרטי המצווה, ומספיק שיקיים את עצם המצווה, כיון שחינוך הוא בעצם המצווה ולא בפרטיה.

[1] צריך, כמובן, לדון בהגדרה – מה נחשב עצם המצווה, ומה נחשב פרטי המצווה. לדוגמא, מהגמרא בדף ב' ניתן לדייק, לכאורה, שגובה הסוכה (פחות מעשרים אמה) – הוא מעצם המצווה, ולא מפרטיה.