בעניין
יציאה מארץ ישראל לחו"ל / הרב
ליכטשנשטיין שליט"א בעניין
יציאה מארץ ישראל לחו"ל / הרב
ליכטשנשטיין שליט"א*
אנו
נדון בכמה מישורים ביחס לאיסור
יציאה מא"י לחו"ל: מישור
אחד: האם בכלל יש איסור כזה. מישור
שני: אם יש איסור, מה רמתו. מישור
שלישי: אם יש איסור, מהם
המתירים, במידה והם קיימים. נתחיל
בעניין הראשון – האם בכלל יש
איסור. מכמה גמרות אמנם משמע שיש
איסור כזה. ראשית, הגמרא בכתובות:
מסוגיא
זו רואים, לכאורה, שהאיסור כה
גדול שאפילו קיום מצוה נדחה
מפניו. גמרא נוספת היא הגמרא
במועד קטן:
יוצא
מתוך הגמרא הזו שיש שלוש
קטגוריות של היוצאים מא"י,
לעניין היתרם לגלח במועד: קטגוריה
אחת: יוצא לשוט. זה לכו"ע
חשיב יוצא שלא ברשות, ואסור לגלח. קטגוריה
שניה: יוצא למזונות. זה לכו"ע
חשיב יוצא ברשות, ומותר לגלח. קטגוריה
שלישית: יוצא להרווחה, וזו
מחלוקת. לא
מבואר בגמרא באיזה איסור מדובר –
האם לא התירו לו להתגלח בעקבות
היציאה, ללא אמירה לגבי איסור או
היתר היציאה עצמה (כלומר, אפילו
היציאה עצמה מותרת, לא התירו לא
לגלח). שנית, גם אם מדובר על איסור
יציאה, לא מוזכר בגמרא באיזה
איסור מדובר. הראב"ד
(מובא ברא"ש, מו"ק סי' א) מפרש
שהאיסור המדובר הוא איסור לצאת
לשוט (לטייל), ובהתאמה אליו נגזר
גם האיסור לגלח. בכל אופן, הכרעתו
בסוגיא היא שרק לשוט אסור, וכך גם
פוסק השו"ע (או"ח תקל"א). אמנם,
בשו"ע לא מדובר באם מותר לצאת
או לא, אלא שוב דווקא לגבי היתר
גילוח: אך מהרא"ש שמביא
הירושלמי משמע שיש התאמה בין
האיסור לגלח ובין האיסור לצאת,
כפי שסובר הראב"ד בסוגיא. ברמב"ם
בהל' יו"ט (ז יז-יח), הנימה שונה.
ממנו משמע שהבעיה אינה האיסור
לצאת לטייל בחו"ל; המוקד בדיון
הוא היתר הגילוח או איסורו,
ומדובר בסוגיא פשוט בצמצום
ההיתר: "...והבא ממדה"י, והוא
שלא יצא לטייל". אלא, שכפי
שראינו זה נוגד את המשמע מן
הירושלמי – שהאיסור להתגלח בא
בהתאמה עם האיסור לצאת. נתבונן א"כ
בירושלמי שמביא הרא"ש כראיה
לשיטת הראב"ד:
נראה
שבירושלמי יש משהו העומד בניגוד
למה שאמרנו עד כה. הגר"א[1] מעיר שבירושלמי (בהמשך הקטע) בכלל לא מדובר בנושא
של לצאת לחו"ל – בירושלמי מדובר דווקא בכהן,
ובו יש בעיה ספציפית של טומאת
ארץ העמים. כמו כן לגבי האיסור
לצאת לים הגדול – גם כאן מפנה
הגר"א לירושלמי בפסחים (פ"ד
ה"א), ממנו משמע שהאיסור הוא
בגלל הסיכון המיותר, ולא שיש
איסור עצמי. ולפיכך, הגר"א
הבין כי יש בשאלת האיסור לצאת מא"י
לחו"ל מחלוקת בבלי וירושלמי.
הערוך לנר רוצה למשוך גם את
הבבלי לכיוון של הירושלמי בהבנת
הגר"א. אם
כן, בהבנת הסוגיא במו"ק
ובירושלמי מולה, מצינו מגוון
שיטות: הראב"ד הבין שבגמ' נלמד
שיש איסור לצאת, וכך הבין הרא"ש
את הירושלמי גם כן. הגר"א הבין
שיש בכך מחלוקת תלמודים, והערוך
לנר הבין ששני התלמודים מתירים
עקרונית את היציאה. הרמב"ם
והשו"ע מנטרלים את הסוגיא הזו
מנידוננו. רמת האיסור
מול
הגמ' במו"ק עומדת הגמ' בכתובות,
בה מפורש שיש איסור. אלא שיש
לתהות מהו האיסור הזה. כשקוראים
את הגמרא, משמע ממנה לא כפי שהיה
עולה במחשבתנו, שהעניין הוא
קדושת ארץ ישראל ועזיבת מקום
קדוש וכד', שכן יש בה פסקה נוספת:
"כשם שאסור לצאת מארץ ישראל
לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר
ארצות". וכך נפסק להלכה ברמב"ם
(הל' מלכים ה יב) שאסור לצאת גם
מבבל לשאר ארצות, ואם כן, אין זה
איסור ייחודי לא"י דווקא! בלח"מ
(שם) מבואר שהאיסור מבוסס על
דרישה לא לעזוב מקום של תורה
ובתי מדרשות, ולפיכך גם בבל עמדה
בקריטריונים אלו. מסברא,
ניתן היה לומר שאלו עניינים
שונים: מא"י יש בעיה אחת לצאת,
ומבבל בעיה אחרת. אך לשון
ההשוואה "כשם" אינה מורה כן,
אלא דווקא שעניין עזיבת א"י
ובבל הוא מקביל. אם
כן, יש לנו כעת שתי אפשרויות
בהבנת האיסור: אפשרות
אחת: לראות את האיסור כקשור
מהותית לעזיבת א"י. אפשרות
שניה: לראות את האיסור מבחינת
עזיבת מוקדי תורה וקדושה. נקודה
זו מתחברת לנקודה שניה, והיא ספק
שמעלה ה"שדי חמד". הוא מניח
כדבר פשוט שיש איסור לצאת,
ונסתפק אם זהו איסור דאורייתא או
דרבנן. אם מודבר באיסור לעזוב את
ארץ ישראל כדין בקדושתה – אולי
ניתן למצוא מקור דאורייתא; אך אם
מדובר באיסור לעזוב מוקדי תורה –
נראה שזהו רק איסור דרבנן. כאן
מתעוררת השאלה: אם מחפשים מקור
לאיסור דאורייתא, היכן ניתן
למוצאו? יתכן שנאמר שהאיסור הוא
דאורייתא, כי קדושת הארץ
דאורייתא (ומיוסד על מצוות ישוב
א"י) – אך אז צריך לבחון האם
באמת היום קדושת הארץ דאורייתא. האבני
נזר (יו"ד סי' תנד) דן בזה. לגבי
מצוות ישוב א"י, יש דעות שונות
באיזה מידה זה קשור לקדושת הארץ
("קדושה ראשונה..."), או שאין
זה קשור לקדושת הארץ אלא ל"שם
ארץ ישראל" כמקום, ואפילו אינו
מקודש פורמלית כעת. יש דיון
מפורסם בכפתור ופרח (פרק י) בנושא
זה. הוא מוכיח כי המצווה נובעת מ"שם
א"י", מכך ששעת "הקדושה
הראשונה", לרוב הדעות, היא
בזמנו של יהושע, ואעפ"כ לגבי
יצחק אומרים שהיה 'עולה תמימה'
ולא יצא מן הארץ, ויש ביקורת על
האבות שכן יצאו מן הארץ. אם כן
רואים שגם ללא קדושה יש עניין
שלא לצאת מא"י. ברם,
הכפתור ופרח מדבר יותר ברמה
הערכית, המטפיזית. מהרמב"ן
בהוספותיו לספר המצוות (מ"ע ד) קשה
להסיק מסקנה חד משמעית לנידון,
האם המצווה תלויה בקדושה או לא. יש
לזה לכאורה מבחן: האם מצוות ישוב
א"י נוהגת במקומות שלא נתקדשו
קדושה שניה? לרמב"ן בתחילת
גיטין כנראה שהיו שני דעות
בנידון: דעה
אחת: שרק למ"ד קדושה ראשונה
קידשה לעתיד לבוא יש במקומות אלו
מצוות ישוב א"י. דעה
שניה: כפי שמסתבר יותר בסוגיא
שם, שאפילו ללא קדושה ארץ ישראל
בחיבתה עומדת, ויש מצווה. ממילא,
ניתן לומר שאם נקשר את האיסור
לצאת מחו"ל לזיקה לא"י
ספציפית, אז גם היום הוא יהיה
קיים מדאורייתא – ואפילו אם
קדושת הארץ עצמה מדרבנן. אך
עדיין קיימת שאלה האם יש מקור
לזה, כלומר, פסוק ממש. ניתן לומר
שאין פה איסור חזיתי אלא ביטול
מצוות עשה של מצוות ישיבת ארץ
ישראל. האבני נזר (לעיל) מפנה
לגמרא ש"אלמלא ניתנה תורה,
למדנו צניעות מחתול" – כלומר,
שזהו איסור טבעי, שלמדנו אותו
מסברא. היקף
האיסור
יש
כמובן שאלה לא רק על המקור ועל
רמת האיסור, אלא גם על היקפו,
וזהו מעבר טבעי לדיון על מתיריו. הרמב"ם
בהל' מלכים (ה ט) פוסק באופן ברור,
שאסור לצאת. אך ברמב"ם יש מילה
אחת שסביבה נתעורר דיון שלם: "אסור
לצאת לעולם": האם כוונתו
שלעולם אין לצאת, דהיינו בכל
תקופה שהיא; או שכוונתו שאסור
לצאת לעולם, אך לצאת על מנת לחזור
לאחר זמן מותר? זה
מעלה לדיון עד כמה כוונת אדם
לחזור היא בעלת משקל. הגורם הזה
נידון על רקע תוס' סביב לגמרא
ותוספתא בע"ז:
התוס'
מבארים שמה שהותר לאותו כהן לצאת
לצורך לימוד תורה ונשיאת אשה, זה
בגלל שכוונתו לחזור. אך אם אין
כוונתו לחזור – חזרנו לגמ'
בכתובות שאוסרת. יוצא לנו מהתוס',
שהאיסור של הגמרא בכתובות הוא
דווקא באין כוונתו לחזור – אך אם
כוונתו לחזור אין בעיה מצד
היציאה, אלא רק מצד טומאת כהן,
וזה נדחה עבור לישא או אשה או
ללמוד תורה. אם
נקבל את הבנת התוס', אזי קצת
מוקהת הראיה מהירושלמי במו"ק
שמביא הגר"א, שממנו משמע שמותר
לצאת. שהרי שם דנים דווקא לגבי
כהן, ומסתמא דעתו לחזור; ואז אין
ראיה מה הדין כשאין דעתו לחזור,
ואולי אף הירושלמי אוסר. אם
כן, ביחס למשקל של גורם "כוונתו
לחזור" כנצרך או מועיל, מצאנו
שלוש הבנות: הבנה
אחת: שאין איסור לצאת, ע"פ
הירושלמי ובניגוד לגמ' בכתובות. הבנה
שניה: שיש איסור, אך דווקא אם
אין דעתו לחזור, כתוס'. הבנה
שלישית: שיש איסור אפי' דעתו
לחזור, כראב"ד. ברם,
יש לנו בעיה לאמץ את הבנת התוס'
כהבנת לשון "לעולם" שברמב"ם
(כפי שבאר הראי"ה קוק ב"משפט
כהן"(סי' קמז)), בגלל המשך ההלכה
ברמב"ם, שגם הרב קוק בתשובתו
התלבט בה. אחד המתירים שהרמב"ם
מונה, הוא "היוצא להציל מן
העכו"ם"; וזה הלא ודאי
כוונתו לחזור! א"כ מה צורך יש
למתיר מיוחד בו? לכן, נראה שאין
זו הוראת "לעולם". תוס'
מעלים שלכהן יש מתירים מסוימים
לצאת לחו"ל , וזה מכריח
שהאיסור הוא מדרבנן, שאל"כ איך
נתירו. ברם, לגבי ישראל שדעתו
וכוונתו לחזור, לא נתברר: האם
מדובר ב"מתיר" לצאת, כמו
בכהן, ואז נצטרך לבדוק מה בדיוק
מתיר; או שמא מדובר בצמצום של
האיסור לצאת לחו"ל, ואז ניתן
להקיש אף לתחומים אחרים? הגרש"ז
אהב מאוד לצטט מ"יסוד ושורש
העבודה", הכותב שאיננו יודעים
להעריך מצווה. לו היינו יודעים
את חשיבותה של הישיבה בסוכה
בסוכות – לא היינו יוצאים מהבית
כלל בשבוע זה. התווכחתי איתו על
מצוות סוכה. לדעתי, סוכה אינה בית
כלא. המצווה היא "לדור"
בסוכה, ואין כל צורך להימצא בה כל
הזמן. המצווה אינה נמדדת כאילו
כל דקה ודקה היא מצווה נפרדת.
בדומה לכך נראה שיש להבין את
מצוות דירה בא"י. דירה
אינה בית כלא, ומותר לבצע גיחות
מתוך המסגרת הקבועה. כלומר, אין
כאן "מתיר" לצאת, אלא מראש
אין איסור לצאת. אם כן, יתכן כי
לכהן יש שיקולים של מתירים, אך
לגבי ישראל מדובר בחוסר איסור
בכלל. ואעפ"כ, לא משמע כך
מהגמרא בכתובות – מדובר שם
מסתמא שהתכוון לחזור, ולמרות זאת
יש איסור. היו אחרונים שרצו
להעמיד כי מדובר שם שאין דעתו
לחזור, אך זה דחוק. כעת,
אם מדברים על דעתו לחזור או לא,
נראה שצריך להבחין בין שני רמות
של כוונה לחזור: רמה
אחת: שלא ניתק עצמו, לא נתן גט
למדינה, אך כוונתו לחזור רק בעוד
זמן רב מאד. רמה
שניה: שבסיסית ביתו בארץ, ובחו"ל
הוא נמצא רק לגיחות. ודאי
שאם תופסים את כוונתו לחזור
כצמצום של האיסור, ואפילו אם זה
"מתיר" – נראה שמדובר על
הרמה השניה, ודווקא היא מוגדרת
ככוונתו לחזור. לגבי
האופי של מתיר – ברמב"ם
המתירים מאד ממוקדים, לישא אשה,
ללמוד תורה וכו'. הוא אינו מזכיר
את הגמרא במו"ק, שאוסרת דווקא
אם יוצא לשוט. בהקשר זה מתעוררת
שאלה לגבי היתר סחורה, מהו המתיר?
האם מדובר בסחורה דווקא, או כל
דבר שלא ניתן להשיג בארץ? מה לגבי
טיול בחו"ל לראות דברים שלא
ניתן לראות בארץ – האם צורך
פסיכולוגי נפשי גרוע יותר מצורך
ממוני, כאשר ידוע כי מותר לצאת
לסחורה גם אם זה רק לרווחה, ולא
צורך דוחק? המג"א
בהלכות חוה"מ מתיר לעניין
גילוח מי שיוצא כדי להקביל פני
חברו, שזה לכאורה צורך פסיכולוגי.
אך הוא מצמצם ואומר כי זה מותר רק
כיון שהקבלת פני חבר "מקרי
מצווה". אני
נוטה לומר, שלא מסתבר שיהיה אסור
לאדם לצאת לראות דבר שאין בארץ,
נופים או תרבות, ואילו לעסוק
בפרקמטיא – אפילו אם הוא עשיר
כקרח – יהיה מותר. לכן נראה
שטיול לצורך כזה יהיה מותר. אם
הטיול מקדם מבחינה תורנית, ערכית,
רוחנית ותרבותית – גם באופי של
"מתיר", יהיה לזה לפחות הערך
של סחורה.
*
השיעור
הועבר ביום העצמאות תשס"ב, ולא
עבר את ביקורת הרב. [1] בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' תקלא סעיף ד. |
