"מִי-יִּתֵּן
רֹאשִׂי מַיִם וְעינִי מְקוֹר
דִמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם
וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי"
(ירמיהו ח', כג) לזכר אקטרינה
וינטראוב הי"ד נרצחה לעיני בנה בן
הארבע בדרכה מעפולה
לביתה בישוב גנים שבצפון
השומרון בת כ"ז שנים, ז'
תמוז תשס"א קדושתן אף כשהן
שוממין
אני
לא חושב שהיה מקום בבזק שהיה כל
כך מבוקש כמו המקום הזה. אנשים
אהבו, למשל, ללכת לשקם. אבל לדת יש
הרבה יותר מזה – לדת יש כ ב ו
ד . מאחורי
השלט "בית הכנסת בא"ח 1",
בין ארבעה קירות לבנים, עמד בית
התפילה, נתונה בכבלי הזמן
ומתנשאת למרומים. בית הכנסת,
משכן הדת ומקדש מעט, כמעט ולא
נמצא ריק. מעלות השחר ועד לתוככי
המחצית השניה של האשמורה
התיכונה, נמצא שם האיש לבוש
המדים. דתיים וחלוניים, בני
ישיבות ובני מכינות, יחטיו"ת
וגדודים, טירונים וקצינים, חברו
יחדיו בבית ה'. ארועי
"גאות ושפל", שהחלו בערב יום
הדין, לא פסחו גם על בסיס האמונים
של חטיבת גולני, השוכן בין
זבבדיה לקבטיה. פלוגת המפקדה
נפרדה מהבסיס, מתגייסי נובמבר 00'
הופנו למחנה פלס שבבקעת הירדן,
והבסיס הסב את שמו מ"מחנה בזק"
ל"מוצב בזק". בראשית
הארועים, עוד זכה בית הכנסת
לבקורים קצרים, בזמני תפלות
שחרית ומנחה. עם רדת החשיכה
נפסקה ההליכה בשבילי הבסיס ובית
הכנסת נותר בודד בקדושתו. בימים
מאוחרים יותר חדלו המתפללים
לבוא לשם והופנו לחדר התדריכים.
ספר תורה מונח בתוך ארון קדש קטן
ומכוסה בטלית עמד לצד מפות
גדולות ותצלומי אויר. מן עמדת
התצפית הבטתי על זווית של בית
הכנסת ולבי יצא אליו. נשאוני
רגלי לילך לבית הכנסת. עברתי את
רחבת בית הכנסת האהובה, מקום
סעודה שלישית לקראת צאת השבת
וקדוש בבקר ראש השנה. הגעתי לדלת
הברזל החומה והתחלתי לפתחה. האם
ננעלו שערי תפלה ? המשכתי ללחוץ
על הידית. הדלת נפתחה. הספסלים,
שהיו בעבר גדושים במתפללים, עמדו
באי סדר שלא איפשר לאיש להכנס.
מספרית בית הכנסת הגדולה – מן
התנ"ך ועד לספרות ההלכה, מדפי
פרשת שבוע ועד ל"עלון שבות" –
נותרו רק מעט גמרות ולוחות שנה
צהליי"ם. לארון הקדש הכפול כלל
לא נתקרבתי. לא יכולתי לשאת את
המחשבה שספרי התורה עזבו את
מקומם. יצאתי
החוצה ופניתי לילך מבית הכנסת.
העשבים הגבוהים ברחבת בית הכנסת
הזכירו לי את השמיטה הנצחית
שנגזרה על בית כנסת בארץ ישראל. "ועוד
אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב –
אין מספידין בתוכו ואין מפשילין
בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו
מצודות ואין שוטחין על גגו פרות
ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר 'והשמותי
את מקדשיכם' – קדושתן אף כשהן
שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש
מפני עגמת נפש" (מגילה כח.) "מפני
עגמת נפש – מניחין בו עשבים כדי
שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו
את ימי בנינו ואת שהיו רגילין
להתאסף שם יבקשו רחמים שיחזרו
לקדמותו" (רש"י) יונתן
צווכר |
