שבת פרשת בלק י"ב תמוז ה'תשס"ב, גליון מספר 866

במשעול הכרמים, בעוד בלעם עושה את דרכו למלך מואב, ניצב כנגדו מלאך ה' בשלשה מקומות שונים. בלעם אמנם לא מבחין בו, אך האתון רואה את מה שבלעם לא רואה, ובהזדמנות הנדירה שניתנת לה לדבר היא מעמידה את בלעם על טעותו : "זה שלש רגלים. – רמזה לו : אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה!" (במדבר רבה פרשה כ)

עם ישראל נצטווה לשלוט בזמן על ידי קדוש החודש, ודבר זה בא לידי ביטוי בעיקר בשלֹש הרגלים. לאדם ברחוב לא כל כך משנה אם היום ארבעה עשר או חמישה עשר בתשרי, אבל זה קריטי בשבילו לדעת שהיום זה ערב סוכות או חג הסוכות.

הנסיון של בלעם לעקור את עם ישראל, נובע מחוסר הבנה של נקודה זו. עם רגיל חשוף לפגעי הזמן ועלול לחלוף מן העולם, מבחינה פיזית, אתנית, תרבותית או כל בחינה אחרת. לא כך הם הדברים אצל עם ישראל, שתפקידו לשלוט בזמן ולהעניק לו תוכן בעל מימד נצחי, וממילא עם ישראל איננו עם חולף.

בלעם מפנים את הדברים, ובעמדו בבמות בעל הוא מתנבא על ההסטוריה המיוחדת של עם ישראל ועל העוצמות הטמונות בה : "כי מראש צרים אראנו. –אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות".(רש"י שם כ"ג, ט)

בימים אלה, כאשר שועלים קטנים מחבלים בכרמינו, אנחנו צריכים לזכור ש"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" (הראי"ה קוק זצ"ל), ושלא ניתן לעקור את עם ישראל מאדמתו. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, ואנחנו נמשיך לחיות את החלום.

"וְשַׂבְתִּי אֶת-שְׂבוּת עַמִּי יִשְׁרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׂמּוֹת וְיָשְׂבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׂתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׁוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם: וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׂוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׂר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ:" (עמוס ט', יד-טו)

* * *

ברגעים אלו אני מסיים את תפקידי כעורך דף קשר. מטעמים השמורים עימי, אני נמנע מלכתוב את הרהורי לבי ברגעים אלו, ולפרט את הרגשות המעורבים העולים בי עת שאני כותב את מילות הפרידה.

אני רוצה להודות לכל האנשים שהיו איתי לאורך כל הדרך.

לרב אליקים קרומביין נר"ו, שליווה אותנו בחיוך ובסבלנות, לנתנאל הכט ואלדד פרקש שנתנו בי את אמונם והכניסוני לסודות העריכה, למקלידים – קהת רענן והלל רוזנצוויג, למהדקים – שאול (שאולי) ברט וגילעד רוזנברג, למפיצים – אביעד ביננשטוק, יאיר שטדלר, הלל מן ומשה מסרי, לעורכי מהדורת האינטרנט – הלל רוזנצוויג ונתנאל סילברשטיין, ולכל האנשים שהעירו הערות בונות, הציעו הצעות נבונות, ולא חששו לפרגן.

חובה נעימה היא לי לגמור את ההלל לשני העורכים שעימם זכיתי לעבוד וממידותיהם זכיתי ללמוד – אלדד פרקש ורונן כץ.

אם פגעתי במאן דהו בתור עורך (או סתם בתור בן אדם), אני מבקש את סליחתו.

***

אֲנִי שֶׂהִנַּחְתִּי לְרֶגֶשׂ יָחֵף / לְרַחֵף / כְּבָר יוֹדֵעַ כִּי / הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי / וּמִגּוֹבַהּ רַב / רֹאשִׂי עַכְשָׂיו / נִרְכָּן / כְּבָר יוֹדֵעַ כִּי / הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי / וּבָאָה עַד כָּאן   (מתוך "למדני את השיר הפשוט", רחל שפירא)

שתהיה לכם שבת קסומה

יונתן צווכר