לפרשת
במדבר / משה מגיד
ה'כתב סופר' מבאר את
דברי המדרש הנ"ל. על-פי חלקו
הראשון של המדרש תורתנו הקדושה
נמשלה למים. כידוע מים נוטים
לרדת ממקום גבוה למקום נמוך,
ועל-כן דברי תורה שואפים למצוא
את מקומם דווקא אצל ענווים,
שדעתם שפלה ומרחיקים עצמם ממידת
הגאווה. לכן גם ניתנה התורה
דווקא בהר סיני, שהיה כידוע ההר
הנמוך ביותר. התורה ניתנה באש,
ככתוב: "כי נר מצוה ותורה
אור" (משלי ו', כג), שכן היא
מאירה את דרכו הרצויה – "אורח
חיים" – של האדם. ואמרו חז"ל
(ברכות יז.) "תכלית חכמה –
תשובה ומעשים טובים", והיא
מגינה מיצר-הרע. ברם, הלומד תורה
ואינו הולך באורחותיה, הופכת
התורה להיות לו לרועץ, ועמו
הקב"ה מדקדק כחוט השערה,
שנאמר: "'והגד לעמי פשעם' (ישעיה
נ"ח, א) – אלו תלמידי חכמים
ששגגות הופכות להם לזדונות (!),
'ולבית יעקב חטאתם' – אלו עמי
הארץ..." (ילקוט שמעוני נ"ח,
תצ). כאן למעשה נעוץ רובד נוסף
בקלקלת מעשיו של אותו תלמיד-חכם,
שעלולים עמי-ארצות לחקות את
מעשיו ואפילו למצוא צידוק
לחטאתם בהסתמכותם על אותו
תלמיד-חכם שסרח. ובנקודה זו
,למעשה, הופכת התורה גם לאש
ששורפת את הקרובים אליה. מכאן, גם דרשו
חז"ל (ירושלמי שקלים פ"ו,
ה"א) את הפסוק "מימינו אש דת
למו" (דברים ל"ג, ב)– שתורה
שנתן הקב"ה למשה היתה כתובה אש
שחורה על גבי אש לבנה. התורה עצמה
מפיקה לאדם חיים והצלחה – אש
לבנה, ברם, הלומד שלא על-מנת
לקיים מתהפכת אותה אש לאש שחורה
ורעה. ומובנים כעת יותר דברי
חז"ל (יומא עב:): "זכה –
נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית
לו סם המוות". ומוסיף ה'כתב סופר',
שזוהי כוונת חז"ל באמרם:
"הספר והסייף ירדו כרוכים מן
השמים", כי הספר עצמו, כשאין
מקיימים אותו, הופך להיות סייף
של מוות. כהמשך לנאמר מבאר
ה'כתב סופר' את עובדת נתינת התורה
במדבר, כפי שפירשו חז"ל (מכילתא
בשלח, י"ז), שהתורה ניתנה דווקא
לאוכלי מן, שאינם מבקשים עבור
עצמם מותרות, אלא מועט כדי לחיות
את נפשם. ואלו גם דברי חז"ל
במשנה באבות: "כך היא דרכה של
תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה
תשתה..." (פ"ו, מ"ד). הסתפקות
זו במועט היא מהתנאים היסודיים
הנדרשים כדי ללכת בדרכה של תורה. |
מִי יִתְּנֵנִי מְשׂוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶר נִגְלוּ אֱ-לֹקִים לְחוֹזַיִך וְצִירָיִך
מִי יַעֲשֶה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד אָנוּד לְבַתֵּר לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִך
אֶפּוֹל לְאַפִּי עֲלֵי אַרְצֵך וְאֶרְצֶה אֲבָ- נַיִך מְאֹד, וַאֲחוֹנֵן אֶת עֲפָרָיִך.
(מתוך "ציון הלא תשאלי", ר' יהודה הלוי)
