עוד בעניין פסול מצווה הבאה בעבירה[1] / אורי בריליאנט

הגמרא (לא.) פוסלת לולב הגזול בחול המועד משום מצה"ב (=מצווה הבאה בעבירה). ונחלקו הראשונים (מובא אף במשנ"ב) האם פסול זה שייך רק אצל הגזלן עצמו או אף אצל אחרים הלוקחים ממנו. הרמב"ן סובר שהפסול שייך אף באחרים, אולם, הארחות-חיים סובר שבאחרים אינו שייך. יש לחקור מהי נקודת מחלוקתם.

בעניין סוכה גזולה, שאלו התוס' (ט.) מדוע הגמרא הביאה פסוק ("לך") בכדי לפסול סוכה גזולה, ולא הסתפקו בפסול מצה"ב. המנחת-חנוך (מצווה שכ"א) עונה, שאמנם יש בעיית מצה"ב בישיבה בסוכה גזולה, ולא יחשב כמי שישב בסוכה, אך מצד שני, עדיין לא יחשב כמי שישב מחוץ לסוכה, שהרי ישב בסוכה! ועל כן צריך פסוק בשביל לפסול את הסוכה לגמרי – ויחשב כמי שישב מחוץ לסוכה.

המנ"ח מניח בתירוצו, שפסול מצה"ב אינו פסול בחפצא של הסוכה, ועל-כן לא נחשב כמי שישב מחוץ לסוכה. אם-כן, עולה מכאן שפסול מצה"ב אינו פסול בחפצא, אלא פסול בקיום המצווה על-ידי הגברא.

אולם בריטב"א עולה כיוון אחר. הריטב"א (ט.) מסביר למה אין פסול מצה"ב במי שנכנס בגזל לסוכתו של חבירו, שכן סוף-סוף הסוכה עצמה עדיין "ברשותיה דמריה איתיה" (שהרי קרקע אינה נגזלת), ועל כן למרות שהגזלן (הגברא) עשה עבירה בישיבתו בסוכה, אין פה פסול של מצה"ב – כי הסוכה עצמה לא נחשבת סוכה גזולה.

משמע בריטב"א, שכדי שיהיה פסול מצה"ב, צריך שיעשה מצווה בחפצא של עבירה (–סוכה גזולה). כלומר, מצה"ב הוא פסול בחפצא. כך גם משמע בירושלמי (שבת פי"ג, ה"ג), כאשר מסבירים למה במצה גזולה יש פסול מצה"ב, ואילו בקורע (קריעת אבֵל על מת) בשבת – אין, וז"ל: "תמן – גופה (=חפצא) עבירה, ברם הכא – הוא (=גברא) עבר עבירה".

על פי זה, נראה שכך יש להסביר את מחלוקת הארחות-חיים והרמב"ן. לארחות-חיים מצה"ב הוא פסול בגברא, ועל-כן מי שלא עבר על העבירה, אין לו בעיה לקיים את המצווה בלולב הגזול. אולם לרמב"ן, מצה"ב הנו פסול בחפצא, ועל כן גם לאחרים לולב זה פסול.

נפקא-מינה מעניינת לחקירה זו, האם מצה"ב הוא פסול בחפצא או בגברא, תהיה בעניין פסול "תעשה ולא מן העשוי". בידוע, שגמר עשיית הסוכה הוא הסכך, וכאשר שם את הסכך – צריך שהסוכה תהיה כשרה, אחרת (למשל, כשעוד לא שׂם דפנות) הסוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי". ויש לחקור בעניין "תעשה ולא מן העשוי" – אם פסול דווקא כאשר הדבר שפסל אותו בתחילה היה פסול פנימי, כלומר בעיה בגוף המצווה (בחפצא שלו), או אף פסול חיצוני. דיון בנושא זה מובא בהגהות אשרי:

"מכאן היה רבינו ברוך מריגנשבורג אומר שאם עשה סוכה בתוך הבית תחת התקרה ואח"כ הסיר התקרה, דפסולה, דהתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. וה"ר יצחק הלבן הכשיר, דאין שייך לומר תעשה ולא מן העשוי אלא היכא דגוף הסוכה היה בפסול... אבל הכא, דגוף הסכך הוא כשר, אלא שהתקרה גורמת לו, הכי נמי דכשירה אחר שהסיר התקרה, וכן הוא כדבריו".                     (פ"א, סימן כד)

ובנידון דידן, אם אדם יגזול לולב, ולאחר מכן ישלם לנגזל, כך שבתחילה היה פסול של מצה"ב, וכעת אין, יש לחקור אם יהיה פה פסול של "תעשה ולא מן העשוי". אם נניח, כפי שהסיק ההגהות אשרי, שפסול "תעשה ולא מן העשוי" הוא דווקא כאשר הדבר שפסל היה פסול שהוא בגוף המצווה, הרי שיש לדון אם מצה"ב נחשב כפסול שהוא בגוף המצווה.

ונראה שזה תלוי בחקירה שהבאנו לעיל, דאם מצה"ב הוא פסול בחפצא, הרי שזהו פסול בגוף המצווה, ותהיה גם בעייה של "תעשה ולא מן העשוי". אולם, אם מצה"ב הוא פסול בגברא, זהו פסול חיצוני למצווה עצמה, וממילא לא תהיה בעיית "תעשה ולא מן העשוי".

[1] ^{מתוך שיעורו של הרב עמיטל שליט"א.}
           

וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשון, שנת שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל. ושני הימים האלו, שהם ששי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. א-לקים יעזרני על הכל, ויקים לי "נדרי לה' אשלם", אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן.            (מתוך "אגרות הרמב"ם" – מהדורת הרב י. שילת, חלק א', עמוד רכה)