לאחי תלמידי הישיבה  – שלום !

המכתב נכתב בסיומו של החודש בו עתידין ישראל להיגאל. בתחילה לא חשבתי לכתוב, אך לאחר קריאת מקצת העיתונים של שבת החלטתי שיש צורך לכתוב.

מצד אחד , אני חש שבאיזשהו מקום חסר לעם ישראל נופך של תקווה, של אמונה, וזה הזמן בו עלינו לפתוח את פינו. כמה התלהבו במדינה מאותו פרויקט על מגדלי עזריאלי שקרא לתקווה! גם אנחנו יכולים לעשות כך: נצא לצמתים (כמובן, לאו דווקא יושבי בית המדרש, ישנם הרבה תלמידי תיכון שישמחו לעזור, הם רק מחפשים מישהו שיתן להם את הכוון...), נקרא לעם ישראל "חזקו והתחזקו".

מצד שני, אני חש שבאיזשהו מקום גם אנחנו התיאשנו, גם אנחנו שכחנו את ששרנו בפורים 'אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים', גם אנחנו שקענו לשיחות זולות של פוליטיקה זולה ושכחנו שיש לנו רוח אחרת, שיש לנו כלי מלחמה אחרים. ישאל כל אחד את עצמו כמה מזמנו שאינו בלימוד גמרא והלכה הוא מקדיש לשיחה על מהלך זה או אחר במאבק עם הפלשתינים וכמה הוא מקדיש לחיפוש אמוני עמוק על 'מה ה' שואל מעמך'. ישאל כל אחד את עצמו האם הוא מרגיש שליחות כיום מול עם נבוך, או שגם הוא נבוך ביחד איתם. לא שאיננו נבוכים, אין בושה בזה, אך במבט עמוק ורחב אנחנו יודעים שבסוף בסוף נמצאת ישועה. נכון, היא אולי מאוד רחוקה, אך יש לנו תקווה ואיתה עלינו לצאת להלחם בנבוכות, בגמגום. חזק ונתחזק.

בצפיה לגאולה,

אריאל שרלו