"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" / שלומי רוזנברג
"וכל
המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה
משובח" / שלומי רוזנברג
הרמב"ם
בהלכות חמץ ומצה (פ"ז, ה"א)[1]
כותב, בעקבות חז"ל, שיש מצוות
עשה לספר את סיפור יציאת מצרים
בליל הסדר. לגבי דרך הסיפור,
מדגיש הרמב"ם שני דברים:
הרמב"ם
מדגיש, ראשית כל, שהסיפור צריך
להיות בדרך של שאלה ותשובה.
מבחינה מתודית סיפור בדרך של
שאלה ותשובה הוא משמעותי יותר,
מוסיף עניין, מגרה את השומע
להטות אוזן ומגביר את הקשב. דגש
נוסף בדברי הרמב"ם, הוא על
העדיפות שבדו-השיח המשפחתי.
בדבריו מובא שסדרי העדיפויות הם
קודם כל שהבן שואל, אחר כך שהאשה
תשאל, ורק אחר כך שישאלו זה את זה.
פה יש משמעות מעבר לדו-שיח
שמודגש בתחילת דבריו. פה מכניס
הרמב"ם לתמונה את עניין
המסירה מדור לדור כחלק מקיום של
"והגדת לבנך". המשניות
במסכת פסחים נוגעות בהיקף
ובתוכן מצוות סיפור יציאת מצרים.
נחלקו אמוראים בגמרא (פסחים קטז.)
בהסבר דברי המשנה "מתחיל
בגנות ומסיים בשבח" (פסחים קטז.):
נראה
שלמחלוקת האמוראים ישנה השלכה
גם על מבנה ההגדה. לפי שמואל,
הסיפור צריך להקיף את עניין
יציאת מצרים עצמה ולכן יש להסתפק
בסיפור עבדים היינו. לדעתו, אם כן,
השאלה בה פותחים את ההגדה היא
שאלת "מה נשתנה" ומיד אחר כך
מתחילים בסיפור יציאת מצרים,
בסיפור הגנות – עבדים היינו. לגבי
השבח, הדבר נתון במחלוקת גדולה;
לפי הרמב"ם[3] השבח הוא סוף
פרשת "ארמי עובד אבי", לדעת שבלי הלקט[4] השבח הוא ברכת הגאולה שלאחר ההלל הראשון[5]. לפי
רב, הסיפור צריך להכיל גם את התהליך
שהוביל ליציאת מצרים וזה לדעתו
קשור עוד לסיפורי ספר בראשית.
לפי רב, השאלות בהם פותחים הם
שאלות ארבעת הבנים ולאחר מכן
מגיעה הגנות של "מתחילה עובדי
ע"ז היו אבותינו". לגבי השבח,
מסביר הרמב"ם שלשיטת רב, הרי
זה בהמשך המשפט: "ועכשיו קרבנו
המקום לעבודתו".
בכל
מקרה, בשתי המערכות שהוצגו יש
לדון ולברר מספר שאלות שעולות,
לענ"ד, תוך כדי קריאת ההגדה. שאלה
ראשונה נוגעת לתשובות הניתנות
לשאלות הבנים. במערכה הראשונה (דעת
שמואל) – שאלות "מה נשתנה".
נראה במבט ראשון, שהילדים לא
זוכים לתשובות מספקות, הילדים
שאלו ובררו דברים לגבי פרטי
המעשים, השינויים והמצוות שראו (או
יודעים שיקרו אחר כך) בליל הסדר.
כל התשובה מסתכמת באמירה כללית
של הצגת הגנות והצרה שהייתה
במצרים, והשבח ותאור הניסים
הגדולים שהתרחשו שם. אין שום
עמידה ישירה מול שאלת הילדים. גם
במערכה השנייה, בשאלות ארבע
הבנים, נראה שאין מענה ראוי ושלם
לבעיות המוצגות. שאלת החכם הינה
כללית ומקיפה, ומפתיעה מאוד
התשובה הפרטית ואולי אף המשנית
שעונים לו. אדרבה, בן סקרן וחכם
שביקש באופן כנה ואמיתי לדעת
יותר ולהבין יותר, אין סיבה
לפתור אותו, כביכול, כמעט בלא
כלום. גם
התגובה לשאלת הבן הרשע קשה. גם אם
סגנונו בוטה ומתנכר, עדיין ראוי
לפחות לתת לו תשובה מקומית
מסוימת ולו רק בבחינת "דע מה
שתשיב לאפיקורס". גם לשאלת התם
אין לכאורה תשובה מקיפה ורצינית. שאלה
נוספת שיש לתת עליה את הדעת, היא
הקשר בין שאלות הבנים בהגדה לבין
המקורות בתורה מהם הובאו. שאלות
הבנים שמובאות מהתורה לא קשורות
באופן ישיר, בהקשר הפסוקים,
לארועי יציאת מצרים. שאלת הבן
החכם בתורה (דברים ו', כ) קשורה
לכלל המצוות בין הקריאה ל- "ועשית
הישר והטוב" לבין הציווי
הכללי "לעשות את כל החקים האלה
ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל
הימים"[6]. שאלת הבן הרשע "מה העבודה הזאת לכם" (שמות י"ב, כו) מובאת
בתורה בהקשר של קרבן פסח בלבד.
שאלת הבן התם "מה זאת" (י"ג,
יד) קשורה למצוות פדיון בכורות
כזכר בלבד למכת בכורות, אין קשר
בפסוקים המובאים בהגדה לסיפור
הכללי של הניסים ושל יציאת מצרים. שאלה
נוספת בהקשר זה, היא ביחס
לתשובות שבעל ההגדה נותן לבנים.
למעט הבן התם, התשובה שעונים
לבנים שונה לחלוטין מהתשובות
המובאות בפסוקים עצמם. שאלה
נוספת שמאוד בולטת, היא החסרון
של עיקר תאור יציאת מצרים כפי
שהתורה עצמה מתארת בשמות פרק י"ב.
בפסוקים אלו מתואר בפרוטרוט כל
מהלך הציווי למשה וממנו לעם
ישראל על עשיית הפסח, על אכילת
המצה (במצרים ולדורות), ועל עצם
היציאה ממצרים. יש בפסוקים שם גם
תאור של הלילה עצמו, החל ממכת
בכורות, דרך ה'גירוש' של ישראל על
ידי פרעה וכלה בתאור היציאה עצמה
של עם ישראל, עם כל התאורים
הידועים שנלוו לכך. כל התאור
המפורט והמקורי הזה לא מוזכר
בהגדה ויש לתת על כך את הדעת.
בתחילת
דברינו, הראנו שתי משמעויות
המודגשות בדברי הרמב"ם. לגבי
סיפור יציאת מצרים נראה לומר
שבפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא"
ישנם שני דגשים נוספים: ראשית
משמע, שהסיפור צריך להיות בדרך
של הגדה. תאור יציאת מצרים צריך
לעבור מאב לבן בדרך של הגדה
וסיפור ולא בדרך של לימוד או
קריאה של טקסטים פורמליים. כך גם
משמע מדברי הרמב"ם: "מצוות
עשה של התורה לספר בניסים
ונפלאות שנעשו לאבותנו במצרים"
(הלכה א') "מצווה להודיע
לבנים" (הלכה ב'). דגש
נוסף שמובלט בפסוק קשור לסופו:
"ביום ההוא". בכל תקופה יש
להדגיש את העקרונות והיישומים
הרלוונטים לה. אין עניין להצמד
לדברים שבלוניים שקשורים לדור
שעבר בלבד, אלא יש להתאים את
הסיפור ההיסטורי ואת המסרים שבו
לדור ולתקופה הנוכחים. זוהי
הסיבה בהדגשה הגדולה שהסיפור
ייעשה בצורה של שאלות ותשובות.
בשאלות של הבן, עומד האב מול
דברים חדשים שמשמעותיים לדור של
הבן. בעמידה הזאת נאלץ האב 'לחדש'
ולהוסיף דברים בסיפור יציאת
מצרים מעבר למה ששמע הוא מאביו
בילדותו. בתשובתו, נותן האב לבנו
משמעות היסטורית-נצחית לליל
הסדר ולסיפור יציאת מצרים. העובדה
שבהגדה אין כמעט פסוקים מפורשים
הקשורים לארועי יציאת מצרים,
והעובדה שאין תשובות ברורות
לשאלות הכתובות בהגדה, מראות
שמטרתנו בהגדה היא לא להיצמד
לטקסט בלבד ולא להשאיר את מצוות
סיפור יציאת מצרים כבולה וקשורה
לפסוקים ולמשפטים פורמליים.
מעניין, שהפרקים הראשונים של ה"מגיד"[7]
לא קשורים לעצם הסיפור, אלא הם
עניינים אודות הסיפור
והמצווה וגם דבר זה יכול להצביע
על החשיבות הרבה שלא להשאר
במילים ובפסוקים בלבד, אלא לתת
לסיפור משמעות רלוונטית. הרמב"ם
בכמה משפטים נותן לדברים הללו
ביטוי:
וכן
בהמשך: "צריך לעשות שינוי
בלילה הזה... עד שישיב להם ויאמר
להם כך וכך אירע, כך וכך אירע..."
(הלכה ג'). באמירתו "כך וכך היה",
בעצם אומר הרמב"ם, שמה שחשוב
זה לא האמירה הפורמלית של
הפסוקים אלא המשמעות,
הרלוונטיות, ההתאמה לכל בן ולכל
דור. בקטע המפורסם בהגדה: "חייב
אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים" אמור האדם להגיע לא רק
למצב של הודאה והכרה בנס הגדול,
שקשור באופן ישיר גם אליו (דבר
חשוב כשלעצמו), אלא גם להגיע למצב
של חוויה ותחושה שכל הערב הזה
רלוונטי לגביו גם היום. לא רק
להיזכר ולהודות על העבר, אלא
לחוות ולהרגיש כאן ועכשיו[8].
הדברים מקבלים ביטוי מפורש
בגירסת הרמב"ם "בכל דור
ודור חייב אדם להראות את עצמו
כאילו הוא בעצמו יצא עתה
משעבוד מצרים".
כעת
נחזור לשאלותינו הראשונות. אכן,
אין תשובות ישירות וממצות
לשאלות המוצגות ב-"מה נשתנה",
כך גם לגבי שאלות ארבעת הבנים,
שלא זוכות לתשובות מקיפות
ומספקות. אלא שאמנם כך, בעל ההגדה
לא מחפש תשובות ספציפיות
וקונקרטיות. אנו רוצים שהאב יבין
וירגיש שהשאלות והתשובות שבהגדה
הם רק הזַרַזים והדוגמאות. על
האב להמשיך ולהסביר לבניו
במילותיו שלו וברמתם שלהם –
מעבר לטקסטים הפורמליים. כך גם
נסביר מדוע התשובות לשאלות
הבנים הן לא התשובות שהתורה עונה
לשאלות אלו, שהרי קיים החשש שהאב
ייצמד לפסוקים בתורה המתארים את
הניסים בתאור מקורי, ולא יעביר
את הסיפור ואת מסריו לבניו כפי
שמשמעותיים להם היום[9].
כללו של דבר, תפקיד ההגדה הוא לא
רק לשמש סיפור היסטורי, אלא גם
לתת חוויה עכשווית של המשמעויות
של סיפורי יציאת מצרים. שאלנו
גם לגבי הקשר הישיר (שלא קיים),
בין שאלת הבנים בפסוקי התורה
לבין יציאת מצרים. מסתבר לומר,
שבעל ההגדה לא ייחס בנים עם
תכונות שונות לפסוקים שליקט
מהתורה, אלא דווקא להפך. בעל
ההגדה התחיל את המהלך דווקא
מהבנים – לאחר שהגדיר לעצמו
ארבע סוגי בנים ושאלות, כדי שכל
האפשרויות של "והגדת לבנך"
יהיו מכוסות, ורק לאחר מכן חיפש
בתורה פסוקים המבטאים ומנסחים
את השאלות ובהם השתמש. דרך
הפסוקים והטקסטים הנאמרים בהגדה,
אמור האב לצאת למסע שבו ינהל דו-שיח
עם בנו לפי רמתו ולפי הרלוונטיות
של הדברים[10].
התשובה
לבן החכם "אין מפטירין אחר
הפסח אפיקומן" העסיקה פרשנים
רבים. בהקשר לדברינו הנ"ל,
נראה להאיר את הדברים באור משלנו.
משמעות ההלכה שנאמרת לבן החכם
היא שאין לאכול שום דבר לאחר
אכילת מצת האפיקומן, כדי שטעמה
ישאר בפה. דין זה, הוא זכר לקרבן
הפסח שגם לאחריו אסור היה לאכול
עוד. אסור שהמצווה תֵעשה ותתקיים
ואז נמשיך כאילו לא קרה כלום. אם
היינו אוכלים לאחר אכילת המצה,
אזי טעמה לא היה ממשיך ללוות
אותנו. על פי הנאמר עד כה נרצה
לומר, שאכן, אין לסיפור ההיסטורי
להישאר בגדרי ההיסטוריה בלבד.
טעמו ומסריו אמורים להישאר
בפינו ובלבינו גם בדורות שאחריו,
כל דור לפי צרכיו. וכך גם בהקשר
לשאר המצוות, עליהם ללוות אותנו
בכל שעות ימינו ובכל מערכות
חיינו. אל לה למצווה להשאר
בתחומי בית הכנסת או בית המדרש
בלבד, טעמה חייב ללוות אותנו גם
מעבר לכך, בתוך עולמנו כולו[11].
[1] הפניה סתמית
ברמב"ם מכוונת להלכות חמץ
ומצה פרק ז'. [2] לא נעסוק בהסבר
המחלוקת, רק נאמר שיתכן וחולקים
במחלוקת עקרונית. לדעת רב, ההצלה
היתה משעבוד רוחני ואילו לדעת
שמואל בסיס ההודאה חייבת לבוא על
ההצלה הפיזית (מה עוד שתורה
ניתנה רק חמישים יום לאחר יציאת
מצרים). [3] הלכה ד'. [4] בפירושו להגדה
של פסח. [5] לדעת התשב"ץ
(בפירושו להגדה) השבח הוא בפיוט
"דיינו". [6] דווקא העובדה
שפרשת שאלת הבן החכם מובאת בהקשר
של כלל המצוות מחזקת את התמיהה
על הצטמצמות התשובה המופיעה
בהגדה. [7] כלומר "מה
נשתנה" ו "עבדים היינו"
שמשמשים כעין הקדמה על הצורך
לספר. [8] ידוע הסיפור על
הרב קוק זצ"ל שהיה נושא את
תרמילו 'ומציג' את יציאת מצרים
לבני ביתו. [9] כך גם נבין למה
פרק י"ב לא מוזכר בהגדה. [10] נאמר בשו"ע (תע"ג,
ז') "וקורא כל ההגדה",
וידועים דברי רב נטרונאי גאון
"שמי שמספר ביציאת מצרים
ומדלג על הדרשות שמובאות בהגדה
לא רק שלא יצא אלא כל מי שעושה כן –
מין הוא וכופר בדברי חכמינו ז"ל
ובודה דברי משנה ותלמוד, וחייבים כל הקהילות לנדותו ולהבדילו מקהל ישראל". אין בכוונתי לומר חלילה שיש לוותר על נוסח ההגדה שכבר התקדש על ידי ישראל, באתי רק
לומר שאין להצמד ולהינעל לטקסטים בלבד בלי לתת לדברים משמעויות רלוונטיות. דוגמא לדבר ניתן לראות בנוסח ההלל שבליל
הסדר. ר' האי גאון מסביר את אופי ההלל ואומר: "שאין אנו קוראים אותו בתורות קורין [הלל במובן הפורמלי – ש.ר.], אלא בתורת אומר
שירה" (מובא בר"ן לפסחים כו: בדפי הרי"ף ועיין שם מחלוקת ראשונים בנידון). למרות שלדעתו, אין זה הלל פורמלי רגיל, בכל זאת
השתמש בעל ההגדה בנוסח הידוע של ההלל המצרי. כעת, על הקורא בתחושותיו ובחוויותיו הספונטניות לתת לנוסח ההלל משמעות של שירה. ראוי גם להזכיר
את דברי הגר"א נבנצל בדברים שבע"פ (מקראי קודש הל' ליל הסדר
פ"ו הערה א'), שיותר חשוב לספר
בסיפור יציאת מצרים מאשר לקרוא
את ההגדה. [11] בהקשר
לרלוונטיות של השאלות והתשובות
שבסיפור יציאת מצרים, ראיתי
להביא את דברי מו"ר הרא"ל
שליט"א: "'והיה כי ישאלך בנך מחר' בין אם נבין את המילה "כי" מלשון 'אם' ובין אם
בלשון 'כאשר', התורה באה ללמדנו שאין להסתפק בתשובה על הבעיות העכשוויות, אלא
יש לחשוב מה יהיו בעיות המחר וכיצד יש לפתור אותם. יש לראות את הנולד, לצפות
את ההתפתחויות ולהכין תשובות לשאלות העתיד... עד ימינו אלה [תשמ"ח
– ש.ר.] סובל
הציבור הדתי מאי ראיית הנולד,
ואנו רואים כיצד מקבלים בהפתעה
גמורה התפתחויות פוליטיות
ואידאולוגיות שניתן היה לצפותן
מראש ולהכין להם את התשובות
הראויות" (עלון שבות בוגרים א'
עמוד 8). |
