לפרשת בשלח / קותי גלעד

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על-שפת הים. וירא ישראל את היד הגדֹלה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר-משה ובני ישראל את-השירה הזאת לה'..." (שמות י"ד, ל - ט"ו, א).

לאחר קריעת ים סוף רואים בפעם הראשונה שבני ישראל מתפעלים מנסיו של הקב"ה. התפעלות זו מובילה ליראת ה', לאמונה בה' ובמשה עבדו ולשירה. בכל עשר המכות לא רואים שום תגובה מצדם של ישראל. מדוע הם התעוררו רק עכשיו?

כנראה, שישראל היו שקועים כל-כך בעבודה הקשה, עד שלא היה להם כוח וזמן לעצור לרגע ולחשוב על כל מה שקורה סביבם. העובדה שאלוקי אבותם בא להוציא אותם ממצרים, ולהביא אותם לארץ זבת חלב ודבש, נראתה להם כמו חלום, ובשביל להבין את הדברים במלוא משמעותם היה עליהם להתנתק מהעבודה היומיומית המתישה ולחשוב במושגים רוחניים – דבר שהיה בשבילם כמעט בלתי אפשרי. דבר זה יצר אצל העם אדישות מסוימת ביחס לעשרת המכות.

יכול להיות שהקב"ה בעצמו היה מעוניין שישראל יראו "את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" רק לאחר הסצנה האחרונה של קריעת ים סוף. בשביל ליצור את ההתפעלות הכי חזקה שאפשר, שתוביל לאמונה שלמה, צריך שההכרה בנסים תהיה כמה שיותר פתאומית וכמה שפחות הדרגתית. אם ישראל היו שרים אחרי מכת הדם, הם לא היו שרים עוד פעם אחרי כל מכה ומכה וגם לא בקריעת הים, כיוון שהנסים היו הופכים בשבילם להרגל.

נראה, שבהתחלה העבודה של בני ישראל לא הייתה ברמה שתגרום להם לשקוע עמוק בעבדות ולהתנתק ממה שקורה סביבם. לכן שולח הקב"ה את משה להראות להם אותות (המטה שנהפך לנחש והיד שנהפכת למצורעת), ולדרוש מפרעה להוציא את ישראל ממצרים. פרעה אמור להכביד את העבודה על ישראל, ואכן זה בדיוק מה שהוא עושה. פרעה, כמובן, עושה זאת מתוך כעס על משה, בלי לדעת שהוא פועל לפי התוכנית האלוקית. ניתן להסביר שהאותות וההבטחות נועדו ליצור אצל העם אשליות שוא, וכשהם רואים שמעשיו של משה גורמים רק להרעה במצבם, אמונתם בהצלחת משה ובתועלת הנסים הגדולים שיבואו בהמשך – מתערערת, ולמעשה הדבר מהווה מעין זריקת הרדמה לבני ישראל. זאת גם הסיבה לכך שהמכה הראשונה לא באה מיד אחרי הפגישה הראשונה של משה עם פרעה אלא רק אחר כך, לאחר שפרעה מכביד את העבודה על ישראל. משה נשלח שוב לומר לבני ישראל שהקב"ה הולך לקיים את בריתו עם האבות, והם לא שומעים לו מקצר רוח ומעבודה קשה, כלומר, זריקת ההרדמה אכן פועלת.

בנוסף, ניתן להסביר שיציאת בני ישראל ממצרים בחופזה היתה במטרה להלחיץ אותם ולא לתת להם לחשוב על גודל הטובה שהקב"ה עושה להם.

לאחר טביעת המצרים בים סוף, בני ישראל רואים את אדוניהם מתים על שפת הים, ומבינים שמהרגע הזה הם כבר לא עבדים. הם מתנתקים מצורת החשיבה שהייתה להם כעבדים. ואז ברגע אחד, "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". יתכן שבפסוק זה יש רמיזה לכך שרק עכשיו, מנקודת מבט של בני חורין, בני ישראל רואים במבט לאחור את היד הגדולה שעשה ה' בכל המכות שהיו בארץ מצרים (פשט המילה במצרים הוא לא בארץ מצרים, אלא בעם המצרי).

יכול להיות שאצל פרעה התהליך הוא הפוך. יש חשש שפרעה יתפעל מהנסים שעושה הקב"ה וזה יגרום לו לשלח את ישראל כבר בהתחלה, ובזה הקב"ה לא מעוניין. לכן המכות באות על מצרים בצורה די הדרגתית, המכות היותר קשות באות בסוף. אם מכת הארבה, למשל, הייתה הדבר הראשון שה' היה עושה כשפרעה סרב לשלח את ישראל, יתכן שפרעה היה מסכים מיד. אך הנס הראשון היה המטה שנהפך לתנין. בכוונה תחילה, נס זה איננו מרשים בכלל, גם חרטומי מצרים יכולים לעשות אותו. המטרה של "מופת התנין" היא לחזק את לב פרעה. זה גורם לו להכביד את העבודה על ישראל, וגם מהווה מעין חיסון למכות שהולכות לבוא, כי ברגע שפרעה רואה שהוא יכול להתגבר על המופת הזה, הוא מזלזל במשה ובכל שאר המכות שהוא יביא עליו בהמשך. כך המכות הולכות ומתחזקות, וגם לבו של פרעה וכוח הסבל שלו מתחזקים. אף מכה לא גורמת לפרעה לחזור בתשובה לגמרי, כיוון שכל מכה היא רק עליה בדרגה אחת לעומת קודמתה. לעומת זאת, יש מכות שגורמות לו לחזור זמנית בתשובה. נראה שזאת המשמעות של "ויחזק ה' את לב פרעה". כך ה' נתן לפרעה להוביל את עצמו ואת עמו לטבוע בים סוף.

יהי רצון שנזכה לראות את נפלאות ה' שבכל יום ויום, ונדע גם להעריך את נפלאותיו ולהודות עליהם לקב"ה.

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'..."