רסיסי חיים / אורן זונדר

הסתכלתי באלבום עם תמונות ישנות -

אחותי מחופשת עם משלוח מנות

תמונות של אחי מהתיכון והצבא

ותמונות של עצמי עם חברים, בישיבה.

תמונות ישנות עם זכרונות מתוקים

עם סבתא וסבא והקרובים, והרחוקים.

שקיעות שגומרות את היום באלפי צבעים וגוונים

רגעים אחרונים של חסד, עם חיוך על הפנים.

ותמונה אחת סתומה ופשוטה

את עיני משכה ובלבבי נחרתה.

ורואים שם, מלפנים קבוצת חברים מחייכת

ומאחור דֶי בצד, עומדת משפחה לא שייכת.

יש שם אבא ואמא ואחות קטנה

שמסתכלים באושר על מצלמה שונה.

איך זה הֵעֵז מישהו אָחֵר לצלם,

את האנשים שמופיעים אצלי בתמונה?

והיתה בי עצבות על ההיכרות המפוספסת –

מיהם? מה שמם, ושלומם?

רוצים להיפגש לתמונה נוספת?

ותחושה אחת אחזה אותי בחזקה, מעיקה:

מה היו אומרים לו ידעו

שגם אני מצלם אותם?

ומדוע גם הם גם אני, וכולם

לא יודעים איך להרגיש פרטים קטנים

בתמונה אחת ענקית שבה רק אלוקים הוא הצָלַם.