דוד ומשלחת המנחמים לחנון בן נחש / הרב אמנון בזק
א. פתיחה
אנו מבקשים לעסוק בקצרה בפרשה קצרה - רק חמישה פסוקים אורכה (שמואל ב' י', א-ה) - המעוררת מספר קשיים. נראה לנו, שעל אף קיצורה של הפרשה - משמעות עמוקה לה, שהרי אלמלא שלח דוד מנחמים לחנון בן נחש, לא היו העמונים מבזים אותם, ולא היו ישראל יוצאים למלחמה עם עמון, ולא היו יואב בן צרויה ואוריה החתי יוצאים מירושלים, ולא...
השאלות שעליהן אנו מבקשים לעמוד הן:
1. בפתיחת הפרק אומר דוד: "אעשה חסד עם חנון בן נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד". מהו חסד זה? בשום מקום אחר במקרא לא מצאנו התייחסות לכך.
2. הייתכן שדוד מבקש לגמול חסד לנחש העמוני? והלא נחש העמוני נמנה על צורריהם הגדולים של בני ישראל, בשעה שביקש לנקר את עינם הימנית של תושבי יבש גלעד (ראה שמואל א' י"א), ורק בזכות שאול ניצלו הללו מחרפה זו?!
3. בניגוד לצפוי, לא התרגשו העמונים ממחווה זו של דוד. נהפוך הוא: הם חשדו - כידוע לנו, לשווא - כי דוד שלח את האנשים לחקור את העיר ולרגלה, ובסופו של דבר ביזו אותם בגילוח חצי זקנם (לרוחב, כנראה) ובכריתת בגדיהם. מהו ההסבר הרוחני לכשלון זה?
ב. "כאשר עשה אביו עמדי חסד"
פתחנו בשאלה מה היה החסד שעשה נחש העמוני עם דוד. המפרשים כולם הביאו את דברי חז"ל[1], שכשדוד ברח מפני שאול, באו אליו אביו ואמו ואחיו (ראה שמואל א' כ"ב, א), והוא העבירם אל מלך מואב וביקש ממנו "יֵצֵא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי א-לֹהים" (שמואל א' כ"ב, ב'). אולם לדעת חז"ל מלך מואב הרג את כל משפחת דוד[2], פרט לאחד, שברח ונמלט לעמון ומצא מקלט אצל נחש.
מדרש זה מעורר עניין מכמה כיוונים[3], אך עם זאת, העדר כל הסיפור מן המקרא מקשה לבאר את הפרשה על דרך הפשט[4]. לפיכך נראה, שעל אף שהנסיבות הברורות של האירוע לא מופיעות במקרא, מכל מקום ניתן להניח שבתקופה מסוימת נוצרה שותפות אינטרסים בין דוד לבין נחש, בעקבות האויב המשותף - שאול. פרופ' יהודה קיל, בביאור "דעת מקרא" לכתוב, מציין שייתכן שזהו גם ההסבר מדוע ברח דוד לאכיש מלך גת, וזכה לתמיכתו. ומצאנו, שאדם הנמצא במאבק עם השלטון בארצו, פונה לארץ אויב לחפש מקלט, כמו ירבעם בן נבט שברח לשישק מלך מצרים (מלכים א' י"א, מ)[5].
ממילא, מיושבת גם התמיהה השנייה שהעלינו: דווקא משום שנחש העמוני הובס ע"י שאול, הוא נעשה בעל ברית טבעי לדוד. בשעה שרדף שאול אחרי דוד, סביר להניח, שדוד נעזר בתמיכתו של נחש העמוני, שהרי לנחש היה אינטרס ברור לתמוך במי שעומד בעימות מול שאול. בתקופה זו נוצרו, כנראה, קשרים הדוקים בין דוד לבין עמון, ועל אף האפיזודה הקשה שבפרקנו, מצאנו במקרא ביטויים נוספים לקשר שבין דוד לעמון: במרד אבשלום, בשעת בריחתו של דוד לעבר הירדן, הוא זכה לקבל סיוע ואספקה משלושה אנשים, וביניהם - "שובי בן נחש מרמת בני עמון" (שמואל ב' י"ז, כז)[6]; ואף שלמה, בנו של דוד, נשא לאישה את נעמה העמונית עוד בחיי דוד[7], ויש מקורות שמהם משתמע שנעמה הייתה נכדתו של נחש העמוני[8].
ג. "ועשה חסד"
כעת נותר לנו להבין, מדוע נכשלה יוזמתו של דוד, ואנשי עמון שפכו לו קיתון על פניו. חז"ל ראו בכך עונש על דרישת טובתם של בני עמון, בניגוד לצו התורה (דברים כ"ג, ז) - "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", ואף קראו עליו את הפסוק - "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז', טו) בהקשר זה (עיין במדבר רבה כ"א, ו; והובא ברד"ק).
לאור דברינו, יש מקום להוסיף: אכן, בתקופה מסוימת נעזר דוד בנחש, מתוך אינטרסים משותפים. ברם, חובת גמילות חסדים אינה קיימת באופן אוטומטי, והיא תלויה בשאלת המניע של עושה החסד. נחש העמוני סייע לדוד לא משום שהוא חפץ להגשים את נבואת ה' ביד שמואל, שדוד יהיה לנגיד על ישראל, אלא משום שהוא רצה לגרום למהומה ולחוסר יציבות בישראל. יתירה מזו: נחש היה אויב אכזר לעם ישראל, כפי שהדבר השתקף, כאמור, בדרישתו מאנשי יבש גלעד לנקר לכולם את עינם הימנית. ייתכן, אמנם, שבזמן מסויים ובמציאות מסויימת ניתן להיעזר גם באדם כזה, מתוך פעולה להגשמת יעד כלשהו, וזו בוודאי שאלה כבדת משקל מבחינה מוסרית; אולם לאחר שהסתיימה התקופה ונגמרו האינטרסים המשותפים - האם יש מקום להכיר טובה ולגמול חסד עם רשע אכזרי, שרק אינטרס אישי צר גרם לו בשלב מסוים לסייע לדוד?
סמיכות הפרשיות בפרקים ט' ו י' תורמת להמחשת רעיון זה: בפרק ט' ובפרק י' מתוארים שני מעשים של דוד, שלמראית עין הם דומים: בפרק ט' שואל דוד - "הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול, ואעשה עמו חסד בעבור יהונתן" (פס' א'), והוא מוצא את מפיבֹּשת בן יהונתן ורוצה לעשות עמו חסד כגמול לחסדים שעשה עימו יונתן. גם בפרק י', כאמור, מבקש דוד "אעשה חסד עם חנון בן נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד", אולם מה רב ההבדל! בפרק ט' מבקש דוד לגמול חסד לבנו של יהונתן, שאהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר והיה למנהיג צבאי-לאומי חשוב, ואילו בפרק י' רוצה דוד לגמול חסד לבנו של נחש העמוני, אויבו של עם ישראל. סמיכות הפרשיות באה, אפוא, להציג את הניגוד שביניהן, וממילא לבאר את התוצאה השלילית שבמקרה השני.
ד. "וביום פקדי ופקדתי"
ייתכן, שמשמעות נוספת יש לתוצאה השלילית של הפרשייה. שרי בני עמון טוענים למלכם:
"המכבד דוד את אביך בעיניך כי שלח לך מנחמים? הלוא בעבור חקֹר את הארץ ולרגלהּ ולהפכהּ שלח דוד את עבדיו אליך". (שמואל ב' י', ג)
אין זו הפעם הראשונה בימי מלכות דוד שבה נטענת טענה כזו כלפי שליחות שפניה דווקא היו לשלום. זה לא מכבר טען כך יואב בן צרויה, כלפי בואו של אבנר בן נר אל דוד, שרצה להביא את כל ישראל לקבל את מלכות דוד לאחר שהסתכסך עם איש בושת בן שאול. דוד שמח על פנייה זו, ובסופה שילח את אבנר, והמקרא מעיד עליו - "וילך בשלום" (שמואל ב' ג', כא). אולם כאשר יואב, שלא נכח באותו מעמד, שב אל דוד, הוא טוען בתוקף: "מה עשיתה? הנה בא אבנר אליך, למה זה שִלחתו וילך הלוך. ידעת את אבנר בן נר, כי לפתֹתך בא, ולדעת את מוצאך את מבואך (מובאך קרי) ולדעת את כל אשר אתה עֹשה!" (שמואל ב' ג', כד-כה).
דוד לא מגיב על דברי יואב. יואב מערים על אבנר ומכה אותו אל החומש, אך המקרא מעיד שיואב עשה זאת לא מפני שאכן חשש שאבנר בא לרגל, אלא - "ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה" (שמואל ב' ג', ל). כתוצאה מכך גורם יואב למתח מיותר בין ישראל לבין דוד, ורק לאחר שדוד עושה מעשים חסרי תקדים להביע את אבלו על מות אבנר[9], משתכנע העם - "כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר" (שמואל ב' ג', לז).
אמנם, האשם המרכזי בפרשה זו הוא יואב בן צרויה, שמתוך אינטרס אישי של נקמה פגע באינטרס הלאומי של דוד. ברם, אשמה מסויימת רובצת גם על דוד, שלאחר טענתו - השקרית - של יואב, לא טרח להכחיש את הדברים, ועל ידי שתיקתו נתן אולי ליואב להבין שהוא מסכים בשתיקה עם מעשיו. ואולי כך ניתן להבין את דברי רב, ש"כל קללות שקילל דוד את יואב, נתקיימו בזרעו של דוד" (סנהדרין מח:).
מכל מקום, הדמיון לפרשתנו מעלה את האפשרות, שכיוון שכבר נענש דוד על עצם השליחות, הרי שבבחינת "וביום פקדי ופקדתי" - נענש הוא בהזדמנות זו גם על שתיקתו הרועמת בפרשת אבנר. כיון שהוא לא הגיב על טענתו השקרית של יואב, שאבנר לא פעל מתוך מניעים של שלום אלא בא לרגל את הארץ - הרי שנענש מידה כנגד מידה, ושליחיו, שבאו מתוך מניעים של שלום, נתפסו כמי שבאו לרגל את עמון ובוזו בידי העמונים.
עסקנו, אפוא, בפרשייה קצרה, הנוגעת לשאלה מוסרית כבדת משקל. כפי שציינו בפתיחה, פרשייה זו, הנראית כשולית ביחס לאירועים השונים בתקופת מלכות דוד, היתה בעלת משקל מכריע בהתפתחות אירועים חשובים בעקבותיה, ואם כן, זוהי פרשייה קצרה שהרבה גופי תורה תלויים בה.
[1] במדבר רבה י"ד, ג; תנחומא (בובר) פרשת וירא.
[2] דבר זה אינו מפורש בכתובים. נראה כי חז"ל הסיקו זאת מתוך יחסו הקשה של דוד למואבים, כמתואר בספר שמואל ב' (ח', ב) - "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות", וכפי שכותב רש"י שם - "לפי שהרגו את אביו ואת אמו ואחיו, שנאמר 'וינחם את פני מלך מואב', ולא מצאנו שיצאו משם".
[3] מפי ר' מרדכי סבתו שמעתי, שחז"ל רמזו כאן לכך שדוד נענש על חלקו בפרשת הריגת כהני נוב. חוסר עירנותו של דוד הביא להכחדת כל משפחת אחימלך הכהן, פרט לאחד - אביתר, ודוד אכן הכה על חטאו - "ויאמר דוד לאביתר ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדומי כי הגד יגיד לשאול, אנכי סבותי בכל נפש בית אביך" (שמואל א' כ"ב, כב). לפי המדרש נענש דוד מידה כנגד מידה, ואף משפחתו שלו הוכחדה, פרט לאחד.
[4] כבר לימדנו ר' יוסף קרא, תלמידו של רש"י, כי את המקרא יש לבאר מתוכו, ולא ניתן לפתור בעיות בדרך הפשט על סמך "נתונים" המופיעים רק במדרש: "דע לך, כשנכתבה הנבואה - שלמה נכתבה, עם פתרונה... וממקומו אין חסר כלום, ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר, ולא מדרש, כי תורה תמימה נתנה, תמימה נכתבה, ולא תחסר כל בה, ומדרש חכמינו - כדי להגדיל תורה ויאדיר. אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא, ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לשזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי מים מציפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל, ואילו שם לבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשר דבר ופשוטו" (פירוש ר"י קרא לשמואל א' א', יז; ועיין עוד בפירושיו לשופטים ה', ד; שמואל א' ט', יא; שמואל ב' י"ב, ל; ישעיהו ה', ט, ועוד).
[5] תופעה כזו קיימת לאורך כל ההיסטוריה, ודי אם נציין שני מקרים שבהם התופעה באה לידי ביטוי בדורות האחרונים: הראשון, במגעים שנוצרו בין הלח"י ובין הנאצים בראשית מלחמת העולם השניה (1940-1941), מתוך אינטרס משותף של המאבק בבריטים; והשני - הקשרים שבין אנשי "נטורי קרתא" ומי שכונה 'שר החוץ' שלהם - משה הירש, שנתמנה לימים לשר לענייני יהודים ברשות הפלשתינית, ובין אנשי אש"ף בשנות השבעים והשמונים, מתוך אינטרס משותף של המאבק בציונות.
[6] יש מקום להניח, ששובי בן נחש, מונה למלך עמון ע"י דוד, לאחר ניצחון ישראל על עמון (שמואל ב' י"ב, כו-לא).
[7] שהרי רחבעם בנם של שלמה ונעמה, התחיל למלוך בגיל 41 (עיין מלכים א' י"ד, כא), ואילו אביו שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' י"א, מב). נמצאנו למדים שרחבעם נולד בחייו של דוד, וממילא נישואי שלמה עם נעמה היו בחיי דוד.
[8] עיין ב'דעת מקרא' לשמואל ב' י"ז, כז, הערה 42, המציין שמתרגום השבעים נראה שנעמה היתה נכדתו של נחש העמוני.
[9] ראה משנה סנהדרין כ. - "לא היה הדבר אלא לפייס את העם", כהסבר לכך שבאופן חריג ושלא כמקובל, דוד יצא אחר מיטתו של אבנר.
