עמו אנכי בצרה
רק רגע קטן של חוסר תשומת לב, ושוב פוגע בך חץ.
אתה נופל וצועק: "די! רשעים!!". הצעקות עוזרות לך להתעלם מן הכאב, אבל מהר מאד אתה נאלץ
להשפיל מבט אל נקודת הפגיעה. בדיוק במרכז הלב ננעץ בך חץ זהב, נושא שדר חרות בכתב סתרים מלכותי
וחתום בטבעת המלך.
הכאב מערפל את הראייה, והדם מסתיר את רוב המילים; אתה מפסיק לחשוב מרוב זעם וחוסר אונים,
ושותק בכל הכח: למה???
הקול ההגיוני שבך מתחיל ללחוש מבעד לסורגים החלודים של הסבל. המילים מגיעות בקושי רב לאזניך,
רחוקות ומרוסקות, קוראות לך לקרוא את השדר. ספר הקודים, מאובק ודהוי, עוזר לך בפיענוח האותיות
המלכותיות, המעוטרות, המטושטשות בדם.
"זה בדיוק מה שאני מרגיש" כותב המלך באותיות של אש, ומצביע בחץ הזהב אל הפנים הקרוע של הלב
שלך, הבוער בכאב אין קץ של חיסרון וניתוק.
כבר שנים שאין המלך מדבר עם נתיניו, המלך עצוב וגולה. אתה מתבונן עד הנקודה הכי עמוקה של הכאב
כדי להרגיש בו עד כמה סובל המלך, ועיניך מתערפלות מצער והתרגשות.
כמה עוברים ושבים רוכנים מעליך, תולים עיניים דואגות בהבעות הפנים שלך. מבטים של רחמים
ומנוד-ראש, הופכים למבטי פליאה והערכה.
אתה קם, מתנער מן העפר, וממשיך לצעוד בשדה קוצים ירוק עד האופק. כאבו של המלך פועם בך כמו
אותות מורס. אתה הולך, ראשך זקוף, נושא את חץ הזהב בלבך.
"כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך" (תהלים ל"ח, ג)
"...הנה ידוע, כי כל מה שחסר לאדם, הן ברוחני הן בגשמי, החיסרון הוא בהשכינה,
שהוא בחינת אלקים... אך כשידע זאת, שהחיסרון הוא למעלה ולמטה, בודאי יהיה לו
צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד ה' ית' בשמחה. לכן צריך להשיב לעצמו: מה אני ומה
חיי, כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה? מתוך כך בא לשמחה
גדולה..." (ליקוטי מוהר"ן, תורה פ"ט)
דניאל סרי-לוי
