פרשת קֹרח: משלוחי דרחמנא לשלוחי דידן / איתמר ניצן[1]
הכהונה כציווי ה'
הגמרא בנדרים (לה:) מעלה את השאלה האם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן, ואינה פותרת אותה. במסכת קידושין (כג:) עונה הגמרא על שאלה זו מסברא: שליח אינו יכול לעשות מה שמשלחו אינו יכול לעשות, ואילו הכהנים יכולים לעבוד במקדש למרות שישראל אינם יכולים, ומכאן שהם אינם שלוחי ישראל. ואכן, העובדה שהכהנים עובדים במקדש מוזכרת בתורה כציווי הקב"ה, ומינוים לא נזקק להסכמת בני ישראל.
תחילת פרשת קֹרח מגלה התמרמרות בעם על כך שדווקא הכהנים עובדים במשכן. קֹרח לא מגיע לבדו לערער על הכהונה - מגיעים איתו דתן, אבירם, און בן פלת ומאתים וחמישים "נשיאי עדה קרִאי מועד אנשי שם" (במדבר ט"ז, ב)[2]. ערעור על הכהונה מצד רבים כל כך מראשי העם מעיד, ככל הנראה, על התמרמרות כללית של העם על הכהונה, המתבטאת בכך שקֹרח מצליח במלאכתו - "וַיַקְהֵל עליהם קֹרח את כל העדה" (ט"ז, יט).
אף שאיננו יכולים, כמובן, לקבל התמרמרות זו נגד ציווי הקב"ה, אפשר בהחלט להבין את מקורותיה. הברייתא בזבחים (קיב:) כותבת שעד שהוקם המשכן היתה העבודה בבכורות. ואכן, במעמד הר סיני מפרידה התורה בין אהרן והכהנים - "ועלית אתה ואהרן עִמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלֹת אל ה'..." (שמות י"ט, כד). כך גם בפרשת משפטים נאמר "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עֹלֹת..." (שמות כ"ד, ה), ורוב הפרשנים מסבירים שמדובר בבכורות שהקריבו את הקרבנות.
החלפת הבכורות בכהנים לא מוזכרת בתורה בפירוש. התורה מזכירה רק את החלפת הבכורות בלויים - "ואקח את הלוִיִם תחת כל בכור בבני ישראל" (ח', יח), ורש"י מסביר: "שלי היו הבכורות... עד שטעו בעגל, ועכשיו - ואקח את הלוים" (ח', יז). הסיבה להחלפת הבכורות בלויים - חטא העגל - רמוזה פעמיים בתורה. ראשית, כשמשה שולח את הלויים להרוג את החוטאים בעגל הוא אומר להם "מִלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו..." (שמות ל"ב, כט), לשון המוזכרת גם במשיחת הכהנים ובחנוכת המשכן - "ומשחת אֹתם ומלאת את ידם וקִדשת אֹתם וכִהנוּ לי" (שמות כ"ח, מא). פעם נוספת שסיבה זו רמוזה בכתוב היא בספר דברים: "בעת ההִוא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחֹת אבנים כראשונים... בעת ההִוא הבדיל ה' את שבט הלוי... ואנֹכי עמדתי בהר כימים הראשונים" (דברים י', א; ח; י) - משה מקשר בבירור את הבדלת הלויים לחטא העגל.
לפי שיטת רש"י (שמות ל"א, יח), שפרשת העגל קדמה לציווי המשכן, חטא העגל אכן יכול להיות הסיבה לבחירת הכהנים (למרות הקושי בכך שאהרן נבחר דווקא בעקבות חטא העגל). לשיטת הרמב"ן (שמות ל"ה, א), המסדר את האירועים לפי סדר הפרשיות, הציווי על קידוש אהרן בפרשת תצוה קדם לחטא העגל, ואם כן צריך לחפש טעם אחר לבחירת הכהנים. הברייתא בזבחים (קיב:) מקשרת בין איסור הבמות לציווי העבודה בכהנים משהוקם המשכן, וע"פ ברייתא זו ניתן להסביר שביחד עם המעבר לקדושת מקום מרוכזת יש מעבר לקדושת אדם מרוכזת. במקום שכהני כל משפחה יעבדו בבמה המשפחתית, משפחה אחת של כהנים עובדת במשכן.
בכל מקרה, בתורה לא מפורש טעם לבחירת אהרן ולדחיית הבכורות מהכהונה, ולא מוזכר גם הסבר כלשהו שניתן לבני ישראל בנידון. לכן טבעי שבני ישראל התמרמרו על הכהונה שנלקחה מהם, וזוהי הסיבה לכך שחלקם אף טענו "כי כל העדה כֻּלם קדֹשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה' " (ט"ז, ג). משפט זה מציג גם חוסר אמון בכך שאכן הקב"ה הוא זה שבחר באהרן. בחירת ה' מוכחת לעם בשתי הוכחות: באש שיורדת אל המחתות - "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש" (ט"ז, ז); ובבקיעת האדמה - "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלִבי" (ט"ז, כח); אך גם לאחר שהוכח שמינוי הכהנים נעשה בצו ה', עדיין העם לא היה שלם עם הבחירה האלוקית, ולא היה מעוניין במינויה של אליטה קדושה המקורבת לקב"ה יותר מהעם כולו.
שלוחי דידן?
לאחר תלונה נוספת של העם מתחיל הנגף בעם, וקורה דבר מדהים: ללא ציווי מפורש של הקב"ה, ולכאורה כנגד רצונו שהתבטא במילים "ואכלה אֹתם כרגע" (י"ז, י), משה שולח את אהרן להקטיר קטורת כדי לכפר על העם ולעצור את המגפה. במבט ראשון נראה מעשה זה כחזרה על חטא נדב ואביהו, שהקריבו לפני ה' "אש זרה אשר לא צִוה אֹתם" (ויקרא י', א). רש"י עומד על הבעיה, ועונה עליה בעזרת מדרש:
"אחז (אהרן) את המלאך והעמידו על כרחו. א"ל (המלאך): הנח לי לעשות שליחותי! א"ל: משה ציווני לעכב על ידך. א"ל: אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. א"ל: אין משה אומר כלום מלִבו אלא מפי הגבורה". (רש"י י"ז, יג)
המדרש שם בפי אהרן את הטענה שגם אם לא שמענו ציווי מפורש - דברי משה הם מפי הגבורה, ולמעשה אין עימות בין דברי משה ודברי הקב"ה. בנוסח המדרש שלפנינו מוצגת הבעיה במלוא חריפותה:
"אמר לו (המלאך) לאהרן: הניחני ואעשה שליחותי! אמר לו אהרן: משה שלחני והקב"ה שלחך, והרי הקב"ה ומשה באוהל מועד - נלך אצלם". (תנחומא תצוה טו)
ע"פ נוסח זה של המדרש, לא רק שלא היה ציווי להקטיר את הקטורת, אלא הקטרתה אף עומדת כנגד צו ה'. "שליח דרחמנא" כאן הוא המלאך, ואהרן, לעומתו, נשלח ע"י משה ללא צו אלוקי, מכוחו של משה כמנהיג העם ולא מכוחו כנביא. קל להבחין שאהרן מוצג כאן כשליח דידן.
זהו לדעתי ההבדל בין הקטרת הקטורת ע"י אהרן להקטרתה ע"י נדב ואביהו. מטרת העבודה בפרשת שמיני מוזכרת בפירוש: "ויקרבו כל העדה... ויאמר משה זה הדבר אשר צִוה ה' תעשו, וְיֵרָא אליכם כבוד ה' " (ויקרא ט', ה-ו). מטרת סדר העבודה בשמונת ימי המילואים היתה השראת השכינה על כל העם, ולכן שיאם של שמונת הימים הוא גילוי שכינה המוני: "וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העֹלה ואת החלבים וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כג-כד). על נדב ואביהו נאמר שלקחו "איש מחתתו" - ביטוי המוזכר ארבע פעמים בקשר למאתים וחמישים מקטירי הקטורת - כדי להדגיש שההקטרה היתה עבודה אישית שלהם, ולא חלק מעבודת עם ישראל. עבודתם היתה מנותקת הן מהציווי האלוקי והן ממטרת הציווי - השראת השכינה על כל העם. אותה לשון שמוזכרת באש שבה נראה כבוד ה' אל כל העם - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח" (ויקרא ט', כד) - מוזכרת גם בשריפת נדב ואביהו - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (ויקרא י', ב), ומכך הסיק הרשב"ם שאותה האש ששרפה את החלבים היא זו ששרפה את נדב ואביהו. מי שלא פעל כדי שכבוד ה' יראה אל כל העם - נשרף באש בה ה' התגלה.
ע"פ הסבר זה, שנדב ואביהו חטאו בכך שעבדו עבודה אישית במקום עבודה למען הכלל, ניתן גם להסביר את דברי משה לאהרן לאחר מות בניו - "הוא אשר דִבר ה' לאמֹר בקרֹבַי אקדש ועל פני כל העם אֶכָּבֵד" (ויקרא י', ג). מטרת הקרבנות בפרשת שמיני היא התגלות כבוד ה' לעם, ולכן אומר משה לאהרן שהסיבה לכך ש"בקרובי אקדש" - קידוש הכהנים הקרובים לה' - היא "ועל פני כל העם אכבד" - כדי שהכבוד, השכינה, ישרה על כל העם[3]. הכהנים לא הוקדשו לשם עבודה החורגת ממטרה זו, ולכן נשרפו נדב ואביהו. לפי הסבר זה ברור גם הקשר בין "אחרי מות שני בני אהרן" לציווי שלא לבוא בכל עת אל הקודש (ויקרא ט"ז, א-ב): מותר לאהרן להיכנס אל הקודש רק במסגרת עבודה שמטרתה "ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא ט"ז, לג), ואסור לו להיכנס בכל עת.
על פי הסברנו ברור שהקטרת הקטורת ע"י אהרן למען הצלת עם ישראל היתה הפוכה לגמרי מהקטרתם של נדב ואביהו. מבלי להכנס לבעיה שבהטחת דברים כלפי מעלה ובויכוחים עם הקב"ה - בעיה שראשיתה באברהם והמשכה באדמו"רים רבים בחסידות - נראה שפעולה הנעשית בציוויו של משה למען כלל עם ישראל אינה עומדת בסתירה מוחלטת לציווי האלוקי. נוסף על ההוכחה שה' בחר בכהנים, הוכיחה הקטרתם של עדת קֹרח לעם, שפעולות הכהנים הם למען העם ולא למען עצמם, ובמקרה הקיצוני של הקטרת הקטורת במגיפה נעשתה הפעולה אף בשליחותם.
בקשת הכהונה ע"י בני ישראל
לאחר אות הקטורת מספרת התורה על אות מטה אהרן, שלדעת הרמב"ן (י"ז, ו) נועד להוכיח את בחירת ה' בלויים. בשיאה של הפרשה מבקשים בני ישראל את הכהונה: "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמֹר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו - כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוֹעַ" (י"ז, כז-כח). תשובת ה' ניתנת לאהרן: "אתה ובניך ובית אביך אִתך תִשאו את עוֹן המקדש... ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (י"ח, א; ה). בני ישראל לא ימותו כי הכהנים והלויים ישמרו עבורם את משמרת ה'. תשובה נוספת הניתנת לבני ישראל היא הפרה האדומה, שמטרתה להינצל מעונש הכרת המוטל על מטמאי המקדש.
בין הציווי על הכהנים לשמור את משמרת המקדש ובין פרשת פרה אדומה יש את פרשיית מתנות הכהנים והלויים, שחלקן מוזכרות בפעם הראשונה בפרשתנו. המדרש המובא ברש"י (י"ח, ח) מסביר שהפרשה נאמרה כאן בתגובה על ערעורו של קֹרח, כדי לחזק את מעמד הכהונה. לפי פירוש זה פרשת מתנות הכהונה צריכה היתה להיכתב מיד לאחר אות הקטורת, כחלק מהתשובה לערעור קֹרח, ולא לאחר שאלת בני ישראל - "האם תמנו לגוֹעַ" - והתשובה הראשונה עליה, שהכהנים אחראים על המקדש. לפי דרכנו מיקום הפרשה ברור: עד לפרשת קֹרח הכהנים לא היו לרצון העם אלא רק מכוח ציווי הקב"ה, ולכן העם לא היה צריך לספק להם תרומות ומעשרות[4]. לאחר שאלת העם וההבנה שעבודת הכהנים והלויים היא למען העם וברצונו, צריך העם לתת תרומות ומעשרות לאלו שעובדים בשבילו. צורך זה מתבטא בעיקר אצל הלויים, אך נכון גם לגבי הכהנים - "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבֹדתם אשר הם עֹבדים את עבֹדת אֹהל מועד" (י"ח, כא). פרשת קֹרח אינה מורכבת רק מהערעור על הכהונה והתשובה עליו, אלא מכילה גם את חיזוק את מעמד הכהונה אצל בני ישראל. גם אם הכהנים נשארים בעיקר "שלוחי דרחמנא" - ברור לעם שעבודתם היא למענו, ברצונו ובבקשתו, ויש בכהנים גם בחינה מסויימת של "שלוחי דידן".
השילוב הזה בין ציווי משמים לרצון והסכמה אנושית מופיע פעמים רבות במחשבת ישראל. כך, לדוגמא, כותב המהר"ל שהקב"ה לא יכול היה להסתמך על רצונו של העם לקיים את התורה במקום לצוות עליו לקיימה, שכן החלטה כזו תפגע בחשיבותה ובמוחלטותה של התורה, ותהפוך אותה לתלויה ברצון האנושי בלבד:
"...שלא יאמרו ישראל אנחנו קִבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה - כל העולם תלוי בה, ואם לא היתה התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו, ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתהו ובהו". (תפארת-ישראל ל"ב)
עם זאת, בעיקר במישור העשייה, אי אפשר להסתפק בכפייה וביראת העונש בלבד. עבודה מיראה איננה מושלמת, שכן היא מבטאת ריחוק וחוסר השלמה, ומערבת מטרות צדדיות בעבודת ה':
"... אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה (תִקְוַת שכר ויראת העונש), שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה". (רמב"ם, הל' תשובה י', א)
עבודה שלמה מורכבת מקבלת ציווי ויראה מחד, ומרצון ואהבה מאידך. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא" (מלאכי ב', ז). הכהן הוא מלאך - שליח ה' צב-אות, אבל אנו צריכים לרצות בשליחות ולבקש אותה: "ותורה יבקשו מפיהו".
[1] נכתב לעילוי נשמת דודי סגן יחיאל-מרדכי הי"ד בן משה-דוד ופרידה ויצמן יבל"א, בוגר הישיבה שנפל בקרב על אגם קירעון במלחמת לבנון, י"ט סיון תשמ"ב.
[2] הפניות סתמיות במאמר זה מכוונות לספר במדבר.
[3] בניגוד לרוב הפרשנים המסבירים את המילה "אכבד" ("ועל פני כל העם אכבד") כמתייחסת לקידוש השם - כיבוד ה' ע"י האדם; אנו פירשנו שהכבוד הוא השראת השכינה, כמשמעו של "כבוד ה' " בתחילת הפרשה ("וירא כבוד ה' אל כל העם").
[4] החלה המוזכרת בסוף פרשת שלח מוזכרת כתרומה לה' ולא לכהנים.
