בע"ה שבת פרשת קרח, כ"ח בסיון תש"ס, גליון מספר 763

english translation

"ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי
ולא הרעתי את אחד מהם". (במדבר ט"ז, טו)

מדברי משה רבינו ניתן ללמוד מהי ההתנהגות האידאלית של מנהיג ישראל בעל שררה וכוח כפיה
על הציבור. בהבנת התנהגותו של משה כפי שמשתקפת מדבריו נחלקו הפרשנים:

רמב"ן: "לא חמור אחד מהם נשאתי. אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי
מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים,
כי זה משפט המלוכה, דכתיב 'ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו' (שמואל א' ח', טו),
וזה טעם של אונקלוס: שחרית, שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור...".

ע"פ הרמב"ן משה לא הפעיל כלל את כח שררתו - לא במישור הלאומי הציבורי ולא במישור האישי,
למרות שע"פ משפט המלך היה הוא רשאי להפעיל אותו. לעומתו סובר ספורנו שמשה אמנם לא
השתמש בכוח השררה לצורך ענייניו הפרטיים, אך בהחלט השתמש בו לצרכי ציבור:

"לא חמור אחד מהם נשאתי, אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם,
שלא קיבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן היתה שררתי עליהם כולה
לתועלתם ולתקן עניניהם, לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר".

מחלוקת רמב"ן וספורנו משקפת אסכולות שונות בהבנת ההנהגה האידאלית של מלך ישראל. ע"פ
הרמב"ן ניתנה סמכות למלך להשתרר על עמו, אך מוטב שלא ישתמש בסמכות זו כלל. לעומתו סובר
ספורנו שלא רק שמותר למלך להשתמש בסמכות השררה, אלא אף רצוי שישתמש בה, אך רק למען
מטרות לאומיות ולא למען מטרות אישיות.

חכמי ישראל הקפידו מאד להעלות על נס את ההתנהגות הרצויה של מנהיג ישראל בפני אומות
העולם, וכך אומרת הגמרא:

"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים... ואמר להם כתבו לי תורת
משה רבכם. וכתבו לו... 'לא חמד אחד מהם נשאתי'...". (מגילה ט.-ט:)

רש"י: שלא יאמר (תלמי) חמור לא לקח, אבל חפץ אחר לקח.

חכמי ישראל שינו בתרגום התורה ליוונית את המלה חמור לחמד, שמשמעותה חפץ, כדי לשלול
מחשבה שעלול היה תלמי המלך לחשוב - שמשה רבנו השתמש בשררתו לצרכיו האישיים, וכדי להראות
את מיעוט השימוש בשררה אצל גדול מנהיגי ישראל.