"יפה נוף משוש כל הארץ" / הרב ליכטנשטיין*
"שיר מזמור לבני קרח. גדול ה' ומהלל מאד בעיר א-להינו הר קדשו. יפה נוף משוש כל
הארץ, הר ציון, ירכתי צפון, קרית מלך רב. א-להים בארמנותיה נודע למשגב". (תהילים מ"ח, א-ד)
בפסוקים אלו, המוכרים לנו משיר של יום שני, מתייחס נעים זמירות ישראל לירושלים כאל יחידה
עצמאית: הן מהפן האסתטי-טבעי - "יפה נוף משוש כל הארץ", והן ביחס לשכינה - "גדול ה' ומהלל מאד בעיר
א-להינו הר קדשו". נוסף על התייחסות זו, קיימת צורת התייחסות נוספת לעיר הקודש: ירושלים כחלק
אינטגרלי מארץ ישראל, השואבת מקדושתה של הארץ ומאצילה עליה מקדושתה שלה. דווקא בזמנים אלו
עלינו להדגיש את ההתייחסות לירושלים כאל חלק מארץ ישראל, ולא כפנינה מנותקת.
מערכת היחסים שבין ארץ ישראל וירושלים היא דו-סיטרית: מחד, קדושת ירושלים היא גולת הכותרת
והפסגה של קדושת ארץ ישראל, אך מאידך, קדושת ארץ ישראל היא היסוד והתשתית של קדושת ירושלים,
ולא רק מסגרת לה. בהלכות תרומות פוסק הרמב"ם שארץ ישראל נתקדשה לדורות רק בכיבוש עזרא:
"כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה - כיוון שגלו בטלה קדושתן,
שקדושה ראשונה, לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא. כיון
שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ - קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה
ולעתיד לבוא...". (הל' תרומות א', ה)
מאידך, בהלכות בית-הבחירה (ו', יד-טו) כותב הרמב"ם שירושלים נתקדשה לדורות כבר בבניין הבית
הראשון. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם את פשר החילוק בין שתי הקדושות:
"ולמה אני אומר במקדש וירושלים 'קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא' ובקדושת שאר
ארץ ישראל... 'לא קדשה לעתיד לבוא'? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה,
ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש
רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם - בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות
ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה - לא קדשה בכיבוש
אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת
עזרא השניה - הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות
על הדרך שביארנו בהלכות תרומות". (הל' בית הבחירה ו', טז)
הראב"ד במקום משיג בחריפות על שיטת הרמב"ם, וכותב:
"סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה 'אם אין מקדש -
ירקב' [מקום המקדש, ואינו חשוב כלום[1]]... אלמא למנ"ד קדושה ראשונה לא קדשה
לעתיד לבא - לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל...".
ניתן להבין שלשיטת הראב"ד, שתי הקדושות - זו של ארץ ישראל וזו של ירושלים - מקבילות, ואין ביניהן
כל שוני; אך נראה שהראב"ד חולק על הרמב"ם מסיבה שונה. משיטת הרמב"ם נובע שהיה פרק זמן היסטורי,
בין חורבן הבית הראשון להקמתו של השני, שבו היתה ירושלים קדושה, וניתן היה לאכול בה קדשי-קדשים,
למרות שארץ ישראל לא היתה בקדושתה. הראב"ד טוען שלא ייתכן שירושלים תמצא בחו"ל: קדושתה של
ירושלים יונקת מקדושתה של ארץ ישראל, ואין אפשרות לנתקה ממנה. גם לדעת הראב"ד קיים הפן ההפוך,
ואף לשיטתו קדושת ירושלים אינה רק מושתתת על קדושת ארץ ישראל, אלא אף משפיעה עליה. כך, למשל,
הסבירו ראשונים רבים שלשיטת הראב"ד קדושת ארץ ישראל הופקעה בעקבות חורבן הבית - הסמל המובהק
לחורבן ירושלים. היחס בין קדושת ארץ ישראל וירושלים הוא דו-סיטרי, ושתי הקדושות יונקות זו מזו
ומושתתות זו על זו.
היחס הכפול שבין ירושלים וארץ ישראל אינו קיים רק במישור הדתי-אמוני, אלא אף במישור הממלכתי.
במזמור קכ"ב מתאר דוד המלך את ירושלים כמוקד כפול: "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" מחד, ו"שמה
ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד" - מוקד ממלכתי - מאידך. גם אופייה הממלכתי של ירושלים יונק
מארץ ישראל ומזין אותה במקביל: מחד, מלכות ישראל בארץ ישראל היא תשתית ותנאי הכרחי לשלטון על
ירושלים, ומאידך השלטון על ירושלים הוא סמל ומפתח לשלטון על הארץ כולה. אין מלך בלא בירה ואין בירה
בלא ארץ. במשך אלפיים שנות הגלות נשאנו את עינינו לירושלים כ"משוש כל הארץ", אך גם כסמל למלכות
ולארץ כולה.
דווקא בזמנים אלו חשוב להדגיש את היחס הכפול שבין ירושלים וארץ ישראל, שכן נראה שקיימת סכנת
ניתוק בין שני הערכים, וזאת משני הכיוונים: ראשית, קיימים חוגים מאנשי ירושלים, המפארים את ירושלים
כפנינה עצמאית, מצד בית ה' ו"יפה נוף" שבה, ומצדדים בערכים המזוהים עם ירושלים בלבד, תוך היסח
הדעת - אם לא גרוע מכך - ממשמעות הארץ כולה ומהערכים הקשורים בה. מאידך, קיימת תחושה שבחוגים
אחרים חל לאחרונה כרסום מסויים בהכרת חשיבותה של ירושלים כמזינה ויונקת, מפרה ומופרית, מהארץ
כולה. נדמה שהכרת חשיבותו של הקשר ההדוק שבין ירושלים וארץ ישראל, שפשטה בכל החוגים רק לפני דור,
נפגמה בשנים האחרונות.
אנו, יושבי בית המדרש, צריכים לדאוג שבתוכנו לא תדעך התחושה, הלהט וההתלהבות של הקשר
הדו-סיטרי שבין ירושלים וארץ ישראל. עלינו גם להקרין ולשדר תחושה זו לסביבתנו הקרובה והרחוקה,
ולדאוג שמודעות זו, שהייתה כל כך ברורה ומשמעותית כשחזרנו לירושלים, לא תדעך אלא תתעצם. גם אם
אנו חסרי השפעה במישור הפוליטי-פרגמטי, יש משמעות לזיקתנו להשקפה זו במישור האידיאולוגי, כיושבי
בית המדרש. ביום זה, בו אנו זוכרים את ירושלים ודורשים אותה, נתעצם ונתחזק בכל ישותנו והווייתנו
בהכרת חשיבות הקשר שבין ירושלים עיר הקודש ועיר הבירה, והזיקה שבינה ובין ארץ ישראל.
* סיכום השיחה שהעביר הרב ביום שחרור ירושלים. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
[1] ניסוח זה שונה ל"[ירקבו פירות המעשר השני, כיוון שאי אפשר להעלותם למקדש]" בעקבות הערת הקוראים.
