| שיטת הרמב"ם בתחיית המתים - תגובה / יהודה ראק |  |
|||||||||||
|
||||||||||||
בע"ה שבת פרשת בראשית, כ"ז בתשרי תשנ"ט, גליון מספר 674
"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז).
"אר"ש בן חלפתא גדול השלום שכשברא הקב"ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים כו' בששי בא
לבראות אדם, אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריה אחת, אם אני
בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריה אחת, מה עשה, בראו מן העליונים ומן
התחתונים, הה"ד וייצר ה' א' את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים"
(ויק"ר ט).
האדם, התוצר הסופי של הבריאה, שנוצר ממזיגת שני העולמות, הוא זה שיועד לשמור את "מאזן השלום",
בידו ההחלטה האם יגברו העליונים או התחתונים.
שליחותו של האדם היא להגביר את השלום כך שיתערו עליונים ותחתונים, ולהפוך את שני העולמות, שנתגלמו
בו - לאחד.
יהודה גרינפילד ורוני גולדנברג
שיטת הרמב"ם בתחיית המתים - תגובה / יהודה ראק
ידועה שיטת הרמב"ם בעניין 'עולם הבא', שהוא עולם הנשמות אותו נוחלים הצדיקים מיד עם מיתתם (תשובהח', א-ב,ח).
ב"דף קשר" (פרשת נצבים, גליון מספר 670) הופיע מאמרו של משגב נר (להלן - המחבר) בעניין שיטת
הרמב"ם בתחיית במתים. טענתו המרכזית היא, ששיטת הרמב"ם כפי שעולה מדיוק בדבריו במשנה תורה,
במורה נבוכים, בהקדמת פרק חלק ובאגרת לתלמידו היא, שהמונח 'תחיית המתים' הוא כנוי אלגורי לעולם
הבא, שהוא עולם השארות הנפש. אין פירושה תחיית נפש בגוף, שהיא תופעה שלא תתרחש. מאמר תחיית
המתים, בו הרמב"ם קובע שאכן תהיה תחיית המתים נפש בגוף, הוא נסיון של הרמב"ם להסתיר מההמון את
סודות התורה.
פירוש המונח
המלה 'תחייה' בהקשר זה משמשת לדעת המחבר במשמעותה האלגורית - חיים רוחניים משמעותיים. אין ספקשהמילה 'חיים' משמשת במשמעות זו במקורות שהביא המחבר ובמקומות אחרים. אולם 'חיי המתים' לא
נאמר כאן אלא 'תחיית המתים'. תצורת המלה 'תחייה' אינה סובלת משמעות של מצב השארות הנפש, ואף לא
של תהליך התפתחות של 'חיים', אלא רק של מעבר ממוות לחיים, קרי: תחיית גוף.
מאמר תחיית המתים
המחבר מבסס את היות הרמב"ם אמון על הסתרת סודות תורה, על דברי הרמב"ם עצמו בהקדמתו למורה.נביא את הציטוט, עם ההדגשים של המחבר:
"סבות הסתירות או הנגודים המצוים באחד הספרים או באחד החבורים היא אחת משבע סבות: ...הסיבה
השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש
הכרח, על סמך אמירה מסויימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר
בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש
שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת".
ברור כשמש ההבדל התהומי שבין הסתרה לבין אמירת היפך האמת. הראשונה - מסירת אינפורמציה חלקית,
בעוד השנייה - שקר במצח נחושה. חלילה מלייחס כזאת לרמב"ם!
דברי הרמב"ם במאמר תחיית המתים, כפי שנראה בהמשך, בהירים ונחרצים בדבר קיום האמונה בתחיית
המתים נפש בגוף, כאחד מיסודות הדת. לא יעלה על הדעת, שהרמב"ם יטעה את קוראי מאמרו בדברים של
עיקרי אמונה - באופן שיחשיב דווקא את המבין המעמיק לכופר ביסוד מיסודי הדת(!) - ואפילו באופן של
הסתרה וערפול. כל שכן באמצעות הצהרות כוזבות!
באמצעות מתודה זאת של המחבר, ניתן לייחס למחבר כל טכסט כוונה הפוכה מתוכן דבריו, ולא יועילו לו כל
ההדגשות הנחרצות שבעולם[1]!
לפני שנדון בדברי הרמב"ם ביתר חיבוריו, נביא מספר ציטוטים ממאמר תחיית המתים, בהם הרמב"ם קובע
את עמדתו, כי עיקר השכר והתכלית הוא השארות הנפש לאחר המיתה, המכונה 'עולם הבא', ו'תחיית המתים'
היא ארוע הסטורי עתידי בו אותם הנפשות שבעולם הבא - קמות לתחייה בגוף, ושוב לאחר זמן מתות וחוזרות
לעוה"ב. מראי המקומות הם לפי עמודים ב'אגרות הרמב"ם' בהוצאת הרב קאפח:
עמ' פא-פב: 'ואומר כי תחית המתים... עניינה חזרת הנפש הזו לגוף אחר הפרידה, וזה מה שלא נשמע באומה
הפכו... ואין מותר לחשוב על שום אדם מבעלי הדת שהוא בדעה היפך זה...'.
הרמב"ם במאמר תחיית המתים אינו מסתפק בציון דעתו, אלא אף מכוון את דבריו לאלו שלטענת המחבר הם
בעצם היחידים שירדו לעומק דעתו[2], ואף מתבטא כלפיהם בחריפות, דבר שבוודאי לא היה לו לעשות אם
כדברי המחבר הם הם יחידי הסגולה שהבינו אל נכון את דבריו:
עמ' פה: "ואין בדברינו כלל מה שמורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא מה שמורה על הפכו. ומי שרצה
ובחר להוציא עלינו דבה וליחס לנו סברא שאינה דעתנו כמו שחושדים את הכשרים בעברות, ויבאר דברנו
באור רחוק כדי שיכריע אותנו לכף חובה, הרי הוא עתיד ליתן את הדין, ויש לו דין כל מי שהוא חושד
בכשרים".
לפני שנדון בתוכן דבריו ביתר חיבוריו, נציין את מה שכותב הרמב"ם במאמר תחיית המתים בהתייחסות
ישירה ליתר חיבוריו ככלל:
עמ' פד-פה: "אבל מה שאנו מכחישים אותו ונקיים אנו לפני ה' ממנו, היא ההשקפה שלא תחזור הנפש לגוף
לעולם... ואין בדברינו כלל מה שמורה על הכחשת חזרת הנפש אל הגוף, אלא מה שמורה על הפכו...".
פירוש המשניות
הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מאריך בעניין עולם הבא במובן של השארות הנפש כעיקר השכר. לאחר מכןהוא מבאר אחד לאחד את המושגים שחשבום אחרים לעיקר השכר - גן עדן, תחיית המתים וימות המשיח.
עצם סידור הדברים מוכיח שכל אחד מדברים אלו הוא מושג נפרד.
הרמב"ם מציין תחילה שתחיית המתים היא 'יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה
היהודית למי שאינו מאמין בכך'. דבר זה לא נאמר קודם לכן לגבי עולם הבא. אם כדברי המחבר, שהרמב"ם
מבאר בהקדמה רק את מושג העולם הבא, וכאן בא לציין רק את זהות המושג למה שהתבאר קודם לכן, מוזר
הדבר שדווקא כאן נזכר הרמב"ם לומר שזהו עיקר אמונה. אלא שביאור הדברים פשוט: עולם הבא אינו עיקר
אמונה[3], ורק תחיית המתים היא עיקר אמונה, ומושגים שונים הם[4] (סיבת היות תחה"מ עיקר אמונה אינו
בתורת השכר העתידי, שא"כ וודאי היה גם עוה"ב עיקר אמונה. נשוב לעניין זה בהמשך).
לאחר מכן מציין הרמב"ם שתחיית המתים לצדיקים. המחבר מדייק מכך שכדברים האלו כתב הרמב"ם גם
לגבי העולם הבא, שתחיית המתים היא העולם הבא. אולם הקבלה זו בנויה לא על הזהות כי אם רק על הקשר
בין השניים - הרשעים שאינם מגיעים לעולם הבא (משום שאפילו עוד בחייהם קרואים מתים, כאמור שם),
אינם קמים מעולם הבא לתחיית המתים. תחיית המתים היא תחיית הנפשות מהעולם הבא.
לבסוף כותב הרמב"ם: 'ודע שהאדם ימות בהחלט ויפרד למה שהורכב ממנו'. משפט זה בוודאי לא בא לשלול
את תחיית המתים בגוף, שהרי אם כן תהיה המשמעות שאין הקב"ה יכול להחיות מתים, ח"ו[5]. פירוש
המשפט הוא, שלא ייתכן גוף נצחי. לדעת המחבר, הרמב"ם מסיק כאן שעולם הבא הנצחי אין בו גוף. אלא
שהפירוש הפשוט הוא, שהרמב"ם מסיק שתחיית המתים הגופנית אינה נצחית. כלומר, המתים שיחיו בתחיית
המתים שוב ימותו וישובו לחיי העולם הבא. כך כותב הרמב"ם גם במאמר תחיית המתים:
עמ' פב: '...כי אותם בני אדם אשר יחזרו נפשותם לאותם הגופות יאכלו וישתו וישמשו ויולידו וימותו אחרי
אריכות ימים הרבה כימי אותם הנמצאים בימות המשיח'[6].
המחבר מציין כי 'בהקדמת פרק חלק... לא נאמר שהתחייה תהיה בגופות'. לא זכיתי להבין, ממתי סתימת
דברים היא ראיה לפרשנות אלגורית? אם להוכיח מכאן, יש להוכיח רק שמשמעות המלה 'תחייה' היא
כפשוטה - ממוות לחיים[7].
משנה תורה
המחבר מדייק משני מקומות במשנה תורה:ראשית, הוא מדייק מהשמטת 'האומר אין עולם הבא' מרשימת אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אלא שכפי
שכבר אמרנו, עולם הבא אינו עיקר אמונה, אלא רק השכר והתכלית. תחיית המתים היא עיקר אמונה ספציפי.
ההסבר לזה יובא בהמשך.
שנית, הוא מדייק מהלכות ברכות (פ"י, ה"י), שם מביא הרמב"ם את נוסחו לברכת הרואה קברי ישראל: 'אשר
יצר אתכם בדין ודן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם בדין לחיי
העולם הבא, בא"י מחיה המתים'. ואמנם ברור ש'עולם הבא' משמש במובן תחיית המתים. כך למשל גם באבות
ו,ט: " 'בהתהלכך תנחה אתך' בעולם הזה; 'בשכבך תשמר עליך' בקבר; 'והקיצות היא תשיחך' לעולם הבא".
אולם רבוי משמעויות הבטוי הסתמי 'עולם הבא' אינו עניין לבטוי 'תחיית המתים', שהוא חד-משמעי הרבה
יותר.
מקום נוסף במשנה תורה בו מוזכרת תחיית המתים, הוא נוסח התפילה שבסוף ספר אהבה[8], בו מביא
הרמב"ם את נוסח קדיש דרבנן לפי מנהגו: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייתא
מתייא...' (=שעתיד לחדש את העולם ולהחיות מתים). אם כן תחיית המתים היא ארוע הסטורי עתידי.
אגרת לתלמידו
כתב הרמב"ם באגרת לתלמידו ר' יוסף בן יהודה: 'וכבר הגיעני מכתב מתימן בדומה למה שאמרת והשיבותים.אלא שאלו נתחלף להם העולם הבא בימות המשיח, על אף שאנו בארנו בפרק חלק מה שבארנו. ואמרנו בפירוש
במקום זה (=במשנה תורה) ומנינו במספר מנין שאין להם חלק לעולם הבא ומכללם הכופר בתחית המתים'
('אגרות הרמב"ם' בהוצאת הרב קאפח עמ' קלג).
המחבר מבין שהרמב"ם מזכיר את דבריו במשנה תורה אודות תחית המתים כדי לסתור את טעות כותבי
המכתב מתימן שהחליפו בין עולם הבא לימות המשיח. המחבר מסיק מכאן, שתחית המתים ועולם הבא חד
הם. אולם, ברור בדברי הרמב"ם, שחכמי תימן טעו באותו הטעות שהופיע במכתבו של ר' יוסף, כלומר שאין
תחית המתים כפשוטה בגוף, והרמב"ם מזכיר שבנוסף טעו גם בהחלפת העולם הבא בימות המשיח. המילים
'על אף שאנו בארנו בפרק חלק מה שבארנו' - מתייחסות לטעות זו השנייה, ולאחר מכן חוזר הרמב"ם לדון
בטעות הראשונה, אודות תחית המתים, ובהקשר זה מזכיר את דבריו במשנה תורה.
לדעת המחבר, 'יחסו של הרמב"ם לתלמיד זה היה חביב במיוחד... לכן סביר ששיטתו האיזוטרית תבוא לידי
ביטוי באגרות אלו'. אם כן, נעיין בהמשך דברי הרמב"ם באותה האגרת:
'והיאך יחשוד אחד משלמי הדעת שהיסוד הזה לא יאמינהו מי שמאמין דת ישראל על אף פרסום הדבר
ופשיטותו'. כלומר, הרמב"ם מאמין בתחית המתים כפי שהדבר מפורסם ופשוט בציבור, ולא בפרשנות ייחודית
אלגורית. נמשיך באגרת:
'ותימה על דברי השואלים ודברי המשיב, וכן על דבריך אתה ש'אין ראוי להוציא מפשוטן פסוקי המקרא אשר
נאמרו בתחית המתים'. ומי הוא שמוציא אותן מפשוטן, ומי נגע בזה?'. כלומר, הרמב"ם מכחיש שנתן פרשנות
אלגורית לתחית המתים.
לסיום עניין זה באגרת: 'כללו של דבר אני אחבר בכך מאמר והוא יגיע אליך בקרוב בכתב ידי'. הרמב"ם
במאמר תחית המתים (עמ' עח-עט) מזכיר את המכתב מתימן (שהוזכר באגרת לר' יוסף) ואת המכתב מתלמידו,
כעילות לכתיבת המאמר. ברור אם כן שהמאמר שמבטיח הרמב"ם לר' יוסף לכתוב, הוא מאמר תחית המתים.
נמצא שהרמב"ם מפנה את תלמידו החביב, אשר לו מגלה את כל 'סודותיו', למאמר תחית המתים, לשם קבלת
תשובה מפורטת.
חז"ל
המחבר בראשית דבריו מביא ראיה מדברי חז"ל לכך ש'תחית המתים' זהה עם העולם הבא (ומכאן שדבריהרמב"ם אודות עולם הבא, מוסבים גם על 'תחית המתים'):
אומרת המשנה בריש פרק חלק: '...ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים (מן
התורה[9])...'. הגמרא מרחיבה: 'וכל כך למה, תנא: הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית
המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה'. הגמרא מביאה ברייתא האומרת שאין לו חלק 'בתחיית
המתים' כנימוק למשנה האומרת שאין לו חלק 'לעולם הבא'. מכאן ששני המונחים חופפים. עד כאן ראיית
המחבר. כדי לבאר גמרא זו, עלינו לעיין במחלוקת הראשונים בדבר עולם הבא:
'עולם הבא' נזכר בדברי חז"ל, במשנה הנ"ל ובמקומות רבים אחרים, כשכר הנצחי של הצדיקים. נחלקו
ראשונים במהות אותו השכר: לדעת הרמב"ם מדובר בהשארות הנפש לאחר המוות, ללא גוף. לדעת ראשונים
אחרים (רס"ג באמונות ודעות, ראב"ד בהשגות, רמ"ה ריש חלק, רמב"ן בשער הגמול, ועוד), מדובר בעולם פיסי
עתידי לאחר תחיית המתים[10]. ממילא הראשונים הנ"ל סבורים שהמתים קמים לתחיית נצח, בעוד
שלרמב"ם חיי הנצח הם בעולם הנשמות, והמתים קמים אך לתחייה זמנית.
הגמרא שהזכיר המחבר מובאת כראייה לשיטת הראשונים הנ"ל נגד הרמב"ם ('שער הגמול' ב'תורת האדם' עמ'
רצט בהוצאת הרב שעוועל), בדומה לראיית המחבר, שהרי מוכח מכאן שעולם הבא ותחיית המתים חד הם.
לראשונים הנ"ל, זה משום ש'עולם הבא' פירושו העולם שלאחר תחיית המתים. לטענת המחבר (בדעת
הרמב"ם), זה משום ש'תחיית המתים' פירושו עולם הבא, קרי, עולם השארות הנפש.
אך הבדל גדול יש בין פירוש שאר הראשונים לבין פירוש המחבר. לגבי השכר הנמנע מהכופר נוקטת המשנה
במונח 'עולם הבא', ולגבי תוכן הכפירה במונח 'תחיית המתים'. בשלמא לראשונים, זהו משום שסיבת הכפירה
היא הכחשת האפשרות שיקום המת לתחייה, ועונש הכופר הוא מניעת המצב שבא לאחר מכן, עולם הבא.
אולם לטענת המחבר, מדוע המשנה נוקטת במשפט אחד במונחים שונים, כאשר אין ביניהם שום הבדל
במשמעות?
נראה לענ"ד, שגם בחז"ל היו שתי דעות באשר למהות השכר הסופי לצדיקים, המכונה 'עולם הבא', האם הוא
עולם נשמות או עולם עתידי פיסי של מתים שקמו לתחייה. כלומר, שתי הדעות בראשונים - של הרמב"ם ושל
יתר הראשונים הנזכרים - יסודן בדעות שונות בחז"ל. הגמרא הנ"ל (וכן מקורות נוספים[11]) סוברת בבירור
כראשונים הנ"ל. נראה שהרמב"ם סמך על מקורות אחרים בחז"ל[12] - למשל, "עולם הבא אין בו לא אכילה
ולא שתיה ולא פריה ורביה... אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז.).
וכן "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד...", שמשמע ממנו שבימות המשיח אין שנוי
מהטבע, וממילא אין חיי נצח, ואם כן חיי הנצח הם לנפשות בלבד[13]. כנ"ל "כל הנביאים לא נתנבאו אלא
לימות המשיח, אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלקים זולתך' ".
ניתן היה להביא מקורות רבים בחז"ל המוכיחים ש'תחית המתים' היא בגוף, אלא שתמיד תרחף סכנת
הפרשנות האלגורית. אולם יש נוסח אחד של חז"ל שלא ניתן להוציאה מפשטה, והיא - התפלה, שמוכרחת
להיות מובנת ברובד הפשוט לאדם המתפלל[14] . והלא שגור בפינו, "המקיים אמונתו לישיני עפר"[15] ! קיום
אמונה פירושו - הבטחה לעתיד, וישיני עפר פירושו - מי שעכשיו מתים. כיצד לדעת המחבר יכל הרמב"ם
להוציא מילים אלו מפיו?
מיסודי הדת
אם אין תחיית המתים עיקר שכר הצדיקים, מדוע הוא מיסודי הדת? ייתכנו שתי תשובות לשאלה זו. רש"י
גורס במשנה: "האומר אין תחיית המתים מן התורה", ומעיר: "ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא
רמיזא באורייתא כופר הוא'. נראה שלפי גירסה זו, הפסול שבכפירה בתחיית המתים הוא בכפירה בקבלת
חז"ל בדרשותיהם"[16] [17].
הרמב"ם לא גרס "מן התורה", אלא סתם "האומר אין תחיית המתים" (תשובה ג',ו). הרמב"ם בעצמו מבאר את
הטעם לכך (מאמר תחיית המתים, עמ' פד-פה): "...ההשקפה שלא תחזור הנפש לגוף לעולם ושזה לא יתכן
שיהיה. כי הכחשה זו מביאה להכחשת כל הנסים, והכחשת הנס כפירה בעיקר ויציאה מן הדת, ולפיכך אנו
מונים תחית המתים מיסודות התורה". כלומר, הפסול שבכפירה בתחיית המתים הוא בכפירה בנס[18] .
מהי מטרת תחיית המתים לפי הרמב"ם? הרמב"ם אינו נותן תשובה לשאלה זו, וכבר נכתבו הצעות שונות
בעניין. המסתבר ביותר בעיני הוא, שיסוד חשיבות אמונת תחיית המתים, הוא גם סיבת תחית המתים. אין
תחיית המתים רק דוגמא לנס, אלא תחיית המתים היא הנס האולטימטיבי - עקירת התופעה השרשית ביותר
בעולם הטבע החומרי, הלא היא המוות. ה' מראה את שלטונו המוחלט על הטבע ומתגלה כמקור החיים. משום
כך מופיע עניין תחיית המתים בברכת גבורות - מי שמחיה מתים הוא המכלכל חיים בחסד[19].
[1] ברצוני להדגיש, שאין דברי במאמר זה באים רק בכדי לכסות על התפיסה שהעלה המחבר. אני אכן סבור
שאני צודק בדברי שבמאמר. אמנם כנראה שאין תועלת רבה בהדגשתי זאת...
[2] כמו כן עיין בעמודים עח-עט.
[3] עולם הבא מוזכר בי"ג עיקרים רק אגב העיקר הכללי של שכר ועונש: 'והיסוד האחד-עשר שהוא יתעלה
משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא,
ועונשו החמור הכרת'. לדברינו יש לומר שרק עקרון השכר והעונש הוא עיקר, ועולם הבא וכרת הם רק בבחינת
יישומו. לדברי המחבר, שעולם הבא הוא עיקר, בוודאי שהיותו עיקר הוא על תקן השכר האולטימטיבי, ואם כן
אזכור זה בעיקר האחד-עשר בוודאי בא לקבוע אותו כעיקר. ואם כן לשם מה נחוץ עיקר עצמאי נוסף, 'והיסוד
השלשה-עשר תחיית המתים'?
[4] המחבר מדייק בזה שבמשנה תורה נזכר רק האומר אין תחיית המתים באלו שאין להם חלק לעולם הבא,
ולא האומר אין עולם הבא. אולם ביאור הדברים כפי שאמרנו, שאמנם אין עולם הבא עיקר אמונה, ומעולם לא
כתב הרמב"ם בשום מקום שעולם הבא הוא עיקר אמונה.
[5] דברי הרמב"ם במו"נ באשר להכרחיות המוות בעולם החומר, אינם עניין לכאן, שהרי שם מדובר במסגרת
הטבע, וכאן מדובר בדרך נס.
[6] מכאן ההסבר לדברי הרמב"ם בעמ' עט במאמר תחיית המתים, עליהם העיר המחבר: 'ובארנו להם כי תחית
המתים יסוד תורתי והיא חזרת הנפש לגוף ואין להוציא זה מפשוטו ושהעולם הבא אחר תחית המתים כמו
שהזכרנו ובארנו בפרק חלק'. קשה חדא, שזה סותר את דבריו כאן במאמר ובמקומות אחרים (למשל, תשובה
ח',ח), שעולם הבא הוא מייד לאחר המיתה. ועוד, היכן כתב בפרק חלק שעולם הבא אחר תחיית המתים? אלא
ברור שכוונת הרמב"ם כאן לתאר תהליך כרונולוגי: חזרת הנפש לגוף - מהעולם הבא, ואחר כך שוב חזרה
לעולם הבא. וזה מבואר בפרק חלק, שם כתב שהאדם ימות בהכרח לאחר שקם לתחיה.
[7] במאמר תחיית המתים בעמ' עג-עד מזכיר הרמב"ם את דבריו בהקדמת פרק חלק, בתור דברים מפורשים
כדבריו במאמר תחה"מ: 'ופירשתי את דעתי בפרק חלק... וכן בארנו שם בפירוש כי תחית המתים יסוד
מיסודות התורה, ושאינה התכלית הסופית, אלא התכלית הסופית היא חיי עולם הבא...'.
[8] תודה לעדו גוטהולד שהעיר לי על מקור זה.
[9] עי' רש"י ד"ה מן התורה, וביד רמ"ה ד"ה נחזור.
[10] ישנם הבדלים בין שיטות ראשונים אלו באשר לשאלה, האם עולם הבא הוא מייד עם תחיית המתים, או
לאחר זמן, וכן באשר למצב הנפשות ממיתה עד תחייה.
[11] עיין בראשונים הנ"ל בטענותיהם נגד הרמב"ם. נראה להוסיף כאן גם את ברכות ד: : 'דאמר רבי יוחנן
איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית', ונראה שזה משום שהאדם מבסס את עבודתו
(=תפלה; ועי' בתר"י על אתר) על גאולה של ערבית, העוסקת באמונת גאולה לעתיד לבא (עי' ברכות יב. וברש"י
ד"ה שנא').
[12] לכל המקורות הבאים ניתנו הסברים ע"י הראשונים האחרים לשיטתם. כוונתנו רק לומר שהרמב"ם הבין
שמאמרים אלו הם כשיטתו.
[13] לראשונים אחרים, ימות המשיח הם שלב ספציפי הקודם כרונולוגית לעולם הבא. כוונתנו כאן שהרמב"ם
הבין שלדעה בחז"ל החולקת עליו, עולם הבא הוא ימות המשיח, ובכלל זה שנוי מהטבע וחיי נצח, מה שאין כן
לפי מאמר זה של חז"ל.
[14] אין בכוונתי להכחיש כי ייתכנו בנוסף רבדים נסתרים.
[15] בטוי זה מבוסס על הפסוק בדניאל י"ב,ב, אותו מצטט הרמב"ם (מאמר תחית המתים עמ' פב) כיסוד
המוצק ביותר במקרא לתחיית המתים.
[16] תחיית המתים וודאי לא מופיעה בפשט פסוקי התורה, וכוונת המשנה היא לדרשות המובאות בגמרא. וכן
ברש"י: 'שכופר במדרשים דדרשנין בגמרא לקמן'.
[17] אמנם בדברי רש"י עצמו משמע שהטעם הוא שאם אין תחה"מ מוזכר בתורה, הודאתו בתחה"מ היא
חסרת בסיס, וזה פגם בעצם האמונה בה.
[18] מדברי הרמב"ם משמע, שרק כפירה בתחיית המתים על בסיס היותו בלתי אפשרי מוגדר ככפירה. כך ניתן
להבין בדבריו גם בהמשך, עמ' צד ואילך. לפי זה, לו יצוייר שאדם יכחיש את תחיית המתים מסיבות אחרות,
לא נראה אותו כסותר עיקר אמונה, וה' יראה ללבב. מכל מקום אין זה גורע מהיות תחיית המתים עובדה
ברורה.
[19] להשקפת המחבר, לא ברור מה עניין תחיית המתים לברכת גבורות.
