ההלכה בפרשת השבוע

פרשת וזאת הברכה - חידוש הסמיכה

משה רבנו נאסף אל עמיו. בתור החולייה הראשונה בשלשלת המסורה של התורה שבעל פה, הוא מוסר את ההנהגה ליהושע תלמידו באמצעות אקט סמלי של 'סמיכה', המוזכר בפרשתנו (הסמיכה עצמה מתועדת בספר במדבר פרק כ"ז):

"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה". (ל"ד, ט)

מוסד הסמיכה מהווה את חוט השדרה של מערכת המשפט התורנית. רק לדיינים 'סמוכים' ישנה סמכות שיפוטית מלאה, המאפשרת להם לדון את כל דיני התורה (כולל דיני הקנסות), ורק מהם ניתן להרכיב את המוסד המחוקק של התורה שבעל פה - הסנהדרין הגדולה, שכלשון הרמב"ם: "הם עיקר תורה שבעל פה".

מוסד הסמיכה נהג עד שלהי תקופת הבית השני, ועם חורבנו חלף מן העולם. האם וכיצד ניתן לחדש אותו? אלו הם דברי הרמב"ם:

"הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד, מושיב שניים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה... נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם - הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך אחרים. אם כן, למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה, כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך - אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין. והדבר צריך הכרע". (הל' סנהדרין ד', יא).

דעת הרמב"ם היא, אם כך, שניתן לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת כל חכמי ארץ ישראל. אמנם, הרמב"ם עצמו כנראה הסתפק בדבר, וסיים את ההלכה בביטוי מסופק: "והדבר צריך הכרע".

דברי הרמב"ם הללו עמדו במוקדה של מחלוקת גדולה בין רבני צפת, שרצו לחדש את הסמיכה ולסמוך את רבי יעקב בירב, לבין חכמי ירושלים (המהרלב"ח - רבי לוי בן חביב והרדב"ז), שהתנגדו לכך. המוטיבציה לחידוש הסמיכה דווקא בזמן זה (אמצע המאה ה-16), הייתה על רקע הגעתם של אנוסים רבים לארץ ישראל. חכמי צפת רצו לכפר על עונשי המיתה שבהם התחייבו אותם אנוסים, והדרך לעשות זאת הייתה על ידי מלקות (כאמור במשנה: "כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו מידי כריתותן" (מכות פ"ג, מט"ו)). דא עקא, שכדי להלקות יש צורך בבית דין סמוך.

אלו שצידדו בחידוש הסמיכה, נטו לפרש את ספקו של הרמב"ם באופן אחר: הרמב"ם כלל לא הסתפק בכך שניתן לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת חכמי ארץ ישראל. ספקו של הרמב"ם, לדעתם, היה מכוון כלפי הדין שנאמר בסיפא של ההלכה, שלפיו כדי לסמוך יש צורך רק בסמוך אחד, ושני החכמים האחרים לא חייבים להיות סמוכים. פירוש זה מתחזק לאור העובדה שהרמב"ם אכן מסתפק בהלכה זו בפירושו למשנה (סנהדרין פ"א מ"א), ואילו את חידוש הסמיכה על ידי הסכמת חכמי א"י הרמב"ם מזכיר בפירושו למשנה מבלי להסתפק בדבר (שם).

ר' יצחק בן-דוד