עיון בחושן-משפט

חיוב בדיני שמיים

מרבית הדיונים בדיני ממונות עוסקים בשאלה האם אדם חייב לשלם במקרה מסויים. ישנם מספר מקרים יוצאי דופן, שבהם יש מצב ביניים: האדם פטור בדיני אדם, אך חייב בדיני שמיים. כך, למשל, מביאה הגמרא בבבא קמא (נה ע"ב) שורת מקרי נזק שבהם יש פטור של גרמא, וקובעת שהעושה אותם חייב בדיני שמיים; הגמרא בגיטין (נג ע"א) מחייבת בדיני שמים במקרה של היזק שאינו ניכר; ובפעם שעברה ראינו את דברי רש"י בבבא מציעא, שמחייב בדיני שמיים במקרה של "קים ליה בדרבה מיניה".

טיבו של מצב ביניים זה אינו ברור לחלוטין: האם האדם פטור מצד הדין, אלא שמוטלת עליו חובה מוסרית לשלם; או שמא מדובר בחוב משפטי, אך מסיבות שונות אין לבית הדין היכולת לכוף את פרעונו?

שאלה זו באה לידי ביטוי במספר הקשרים:

1. המאירי בבבא קמא מדגיש שמדובר בחיוב של ממש, ואף מביא לכך השלכה משמעותית בדיני אדם: "כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמיים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין, שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

2. המהרש"ל ב"ים של שלמה" מביא דעה הטוענת שאף שבית דין לא יכול לכפות עליו לשלם - מן הראוי להפעיל עליו לחץ בדברים. המהרש"ל עצמו דוחה דעה זו, ומתפלמס עמה.

3. המהרש"ל (שם) נותן תשובה לשאלתנו בעזרת נפקא-מינה משמעותית נוספת - האם האדם שהכסף מגיע לו רשאי לתפוס אותו בכוחות עצמו? כפי שראינו בפעם הקודמת, לדברי רש"י בנוגע לדין "קים ליה בדרבה מיניה" הדבר אפשרי. המהרש"ל טוען שאף רש"י יודה שדין זה אינו נכון במקרה של גרמא, שכן ישנו הבדל משמעותי בין המקרים. ב"קים ליה בדרבה מיניה", על פי הבנת רש"י, באופן בסיסי יש חיוב ממוני, אלא שהתורה מונעת מבית דין לאוכפו. במצב שכזה - החיוב בדיני שמים הוא ביטוי של חוב משפטי קיים, ועל כן בעל החוב יכול לממשו בעצמו. במקרה של גרמא, אין כלל תשתית לחיוב בדיני אדם, שכן הנזק עקיף מדי, ואין כאן מחייב כלל. לכן, החיוב בדיני שמיים אינו ביטוי לחוב משפטי קיים, אלא לחוב מוסרי החורג מהכללים המשפטיים. חוב מוסרי שכזה הוא דבר שבין האדם לקונו, והצד השני - שלו, כביכול, 'מגיע' הסכום - אינו רשאי לתופסו בכוח.

ר' שמואל שמעוני