עיון בחושן-משפט

חיובו של אדם המזיק

אדם שהזיק את נכסי חברו חייב לשלם, שנאמר "ומכה בהמה ישלמנה". המשנה בבבא קמא כו ע"א קובעת שחיוב זה אינו מותנה בכוונה להזיק: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן", והגמרא כו ע"ב מביאה לכך לימוד מהפסוקים: " 'פצע תחת פצע' - לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון".

האם פירוש הדבר שאדם חייב בכל נזק שגרם לו, אפילו אם לא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע אותו? בעלי התוספות (כז ע"ב ד"ה ושמואל) סברו שלא. לדבריהם, הברייתא לא עסקה במקרים של אונס גמור, שבהם לא ניתן לחייב גם אדם שהזיק. הרמב"ן בחידושיו (בבא מציעא פב ע"ב ד"ה ואתא) חלק על דברי התוספות, וטען שיש להבין את הברייתא כפשוטה, שאדם המזיק חייב גם באונס גמור. אמנם, נראה שגם לשיטת הרמב"ן יש לסייג את הדברים, שכן גם לדעתו יש מקרים שבהם אדם המזיק פטור:

א. התוספות הוכיחו את שיטתם מדברי הירושלמי בבבא קמא (פ"ב ה"ח), שקבע שאם ראובן הלך לישון ובא שמעון וישן לידו, וראובן התגלגל בשנתו ופגע בשמעון - ראובן פטור. התוספות הבינו שיסוד הפטור הוא בכך שמדובר באונס גמור (שכן ראובן לא ידע כשהלך לישון ששמעון יבוא לישון לידו). הרמב"ן, כמובן, לא קיבל זאת, ועל כן הסביר זאת אחרת: "דהתם, משום דשני פגע בעצמו". כלומר, כאשר יש מצב של 'אשם תורם': כאשר הניזק נהג בעצמו ברשלנות פושעת - אחריותו לנזק פוטרת את המזיק מחיוב תשלום.

ב. עוד ראיה הביאו התוספות מדברי הגמרא בבבא קמא צט ע"ב, ששוחט מקצועי שקלקל בשחיטתו וניבל את הבהמה פטור מתשלום. הרמב"ן הסביר שגם שם יסוד הפטור אינו בכך שזה אונס גמור, אלא בנימוק אחר: "שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". כלומר, מעשה מקצועי של אומן אינו מוגדר כמעשה נזק, גם אם לפעמים נגרמות ממנו תקלות, ועל כן לא ניתן לחייב עליו.

ר' שמואל שמעוני