שיחות ראשי הישיבה

עבודת האדם ועבודת המזבח

כשאנו בוחנים את הפסוקים הפותחים את הפרשה, אנו נתקלים בתופעה מוזרה ביותר: בד"כ התורה מתארת קודם כל את סיבת הבאת הקרבן ולאחר מכן את תהליך הכפרה, ואילו הפרשה שלנו פותחת בכותרת "זאת תורת העולה", אך במקום לספר לנו על תהליך הקרבת קרבן העולה ועל כפרת האדם, היא מתחילה לתאר את תהליך הרמת הדשן!

ניתן להסביר שיש שני תפקידים לקרבן העולה: מצד אחד, קרבן עולה הוא חלק מעולם הקרבנות הכללי, ומשרת את האדם כאשר הוא רוצה להקריב קרבן לקב"ה; ומצד שני, קרבן עולה משרת את המזבח, בתור חומר בעירה תמידי לאש: "היא העולה על מוקדה על המזבח... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה". אם כן, כשהתורה פותחת את פרשת צו ומתארת לנו את תפקיד קרבן העולה, היא בוחרת לספר דווקא על תפקידה של העולה כמשרתת של המזבח, ולא כמשרתת של האדם. לכן פרשיית העולה איננה פותחת בצורה שבה יש להקריב את העולה, ובאופן שבו על האדם להתנהג בתהליך ההקרבה.

אין ספק שעבודת הקרבת הקרבן ועבודת הרמת הדשן הן שתי עבודות שונות באופיין. אולם, למרות שמדובר בשני תפקידים שונים לגמרי, הגמרא קובעת שכהן שאינו מוכן לפנות את הדשן - גם אינו יכול לעבוד בעבודת הקרבנות. ייתכן שדין זה רומז לנו מסר חשוב: אדם שמעוניין לעבוד בקודש ולשרת בעולמו של הקב"ה אינו יכול לשים את האינטרסים הפרטיים שלו לפני צורכי גבוה. אדם שאינו מוכן לעבוד בפינוי הדשן, למרות שמדובר בעבודה שהיא צורך מזבח שלכלוך ועמל כרוכים בה, גם אינו ראוי לעבוד בהקרבת הקרבנות.

יכול להיות שכאשר התורה מגדירה לנו את תפקידה של העולה, היא מקדימה את תפקידה כמשרתת המזבח כדי לשים את צרכי הקב"ה לפני צרכי האדם. אדם שמוכן לכפר על חבריו אבל אינו מוכן לעשות את העבודה הסיזיפית של הטיפול במזבח - אינו עבד אמיתי, ולכן אינו ראוי לעסוק בעבודת הקרבת הקרבן כלל.

ניתן להביא את הדברים גם אל עולמו הדתי של כל אחד מאיתנו. מה שמגדיר אותנו בתור עובדי ה' היא היכולת לשים את הרצונות הפרטיים שלנו בצד כאשר ערכים גבוהים מהם מתנגשים איתם. זה מה שמבדיל בין אדם שהוא עבד ה' לבין אדם שהוא עבד עצמו.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (סיכם: ר' שאול ברט)