מהר''ל נתיבות עולם

תלמיד חכם ששכח תלמודו

המהר"ל בפרק יב במסגרת עיסוקו בכבוד ת"ח עובר לעסוק בכבוד זקן ששכח תלמודו ותוך כדי כך מבאר מה מקום השיכחה של דברי תורה או לחילופין זיכרונם.

את דבריו הוא מבסס על הגמרא בברכות ח ע"ב:

אמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה... הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון.

נקדים לבאר את תפיסת המהר"ל בקשר לתורה שהיא שכלית אלוקית ונבדלת מן האדם החומרי ומשום כך עליו להכין את עצמו מהרבה בחינות הן מבחינה מידותית והן מבחינה שכלית על מנת שיוכל להבין את דברי התורה וכל שכן לשומרם בקירבו.

אולם, כיון שבסופו של דבר האדם הינו בעל גוף גשמי הרי שמן הנמנע שהתורה תשכון בו בכל עת. הלוא ידוע שכשאדם ישן אין תורתו עימו כיון שבאותה העת נשמתו השכלית מסתלקת ממנו ולא נותר אלא גוף גשמי שאין לו כל השגה במציאות הרוחנית אלוקית. תמה המהר"ל וכי יעלה על הדעת ששם ת"ח פוקע מן האדם בעת שנתו משום שכל תורתו נלקחה ממנו?

לאור זאת, מבאר המהר"ל שאין השיכחה תלויה למהות האדם אלא נובעת רק בגלל גורם "חיצוני" שהוא גופו של האדם והלוא אם יסתלק ממנו אותו הגוף כל התורה תישאר בקרבו. במילים אחרות, ניתן לומר שכשאדם לומד תורה אין זה רק אוסף ידיעות שנקלט בזכרונו אלא כפי שנתבאר בעיונים קודמים האדם כאילו מקבל תורה מנותן התורה. נמצא, שאם שכח אדם את התורה מחמת גופו הרי שלא אבדה התורה ח"ו שכן מבחינת שמיא היא קיימת ועומדת ומיוחסת אליו שהלוא הוא גילה והוריד אותה לעולם.

זהו שדימתה זאת הגמרא ללוחות ושברי לוחות. אף שנשבר הגוף החומרי של הלוחות אין הם נזרקים לאשפה אלא נותרת בהם הקדושה שהיתה בהם קודם לכן. נותר רושם מן התורה שהיתה שמורה בהם קודם השבירה שהרי היו במעלה עליונה אלא שמחמת כבדות החומר שבהם נשברו.

כך גם מזהיר ר' יהושע בן לוי את בניו לנהוג כבוד באותו הזקן שלמד תורה ושכחה מחמת גופו לאונסו שודאי שיש בו מעלה עליונה ורושם עז מן התורה שלא כמו מישהו שמעולם לא למדה.

ר' משה כהן