| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank |   | הלכות שבת מעשיות מוקצה מחמת חסרון כיס המקור לדין "מוקצה מחמת חסרון כיס" מצוי במשנה בשבת קכג ע"א: "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". "המסר הגדול ויתד של מחרשה" הם דוגמאות לדברים יקרי ערך המיועדים לשימושים אסורים בשבת. דברים כאלו נחשבים ל"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואסור לטלטלם בשבת. דוגמאות מודרניות למוקצה כזה הן: בד המיועד לתפירה, ערימת דפי פוליו המיועדים לכתיבה או להדפסה ושטרות כסף. סוג אחר של "מוקצה מחמת חסרון כיס" הם כלים שמלאכתם להיתר, אך בעליהם מקפיד עליהם ואינו מזיז אותם ממקומם - לדוגמא: כלים הנמצאים בחנות ומיועדים למכירה, שעון קיר או תמונה אמנותית. האחרונים הסכימו שמיני אוכלים (אפילו אם הם מיועדים למכירה!) אינם יכולים להיות מוקצה, וזאת משתי סיבות: ראשית - ה"מגן אברהם" כתב שדעתו של אדם גם על אוכלים העומדים לסחורה; ושנית - ה"אור שמח" הסביר שאדם רעב יאכל כל דבר הראוי לאכילה בשעת הדחק, אפילו אם הוא יועד למכירה, ולכן אוכלים ומשקים אינם יכולים להיות מוקצים. בספר "שמירת שבת כהלכתה" מובאת סברה מעניינת בשם הגרש"ז אוירבך: לדבריו, ספר תורה שנפסל - דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי הוא יקר ערך, מיוחד לקריאה בתורה ואין משתמשים בו אלא לקריאה בציבור בלבד. אמנם, הרב אלישיב והרב זילבר חלקו על הגרש"ז אוירבך, וטענו שספר תורה אינו יכול להיות מוקצה, כיוון שדין כתבי הקודש כדין אוכלים, שאינם יכולים להפוך למוקצה. ההשוואה בין ספרי קודש לאוכלים - יסודה בדברי השו"ע (סימן ש"ח), שכתב: "כתבי הקודש ואוכלין - מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל", ומכאן שאדם אינו מסיח דעתו מספר תורה, אפילו אם הוא נפסל. |   |