!!
 

EAB- blank
 

דף יומיומי

תענית דף יא - שותפות עם הציבור בעת צרה

שנינו בברייתא בדף י"א ע"א:

"תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור.

תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי ... "

ובמשנה במסכת אבות (ב', ד') למדנו:

"הלל אומר אל תפרוש מן הצבור".

הלל הזקן קובע, שלעולם יימנע אדם מלפרוש מן הציבור. אלא שאם כך יש להקשות: במה נתייחדו בסוגייתינו ימי צער וצרה? הרי לעולם אסור לו לאדם שיפרוש מן הציבור! רמז לפיתרון שאלה זו מצוי לאור השוואה של שני פירושים בדברי הראשונים.

רבינו יונה בפירושו למשנה במסכת אבות כתב:

"בשעה שהצבור עוסקין בתורה ובמצות הוא כתר כל עולמים וכבוד כל ממשלתו כי ברוב עם נאספים לקיים מצותו הדרת מלך הוא ואין ראוי לפרוש מהם".

לדעת רבינו יונה, הפורש מן הציבור מחמיץ הזדמנות ייחודית לעבודת ה'. בעייתו של הפורש מן הציבור על פי רבינו יונה היא שהוא עצמו מפסיד מכך.

דברים דומים כתב גם הרמב"ם בהלכות תשובה (ד', ב'):

"חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן ... (א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין".

גם כאן, הפורש מן הציבור מפסיד לעצמו, שכן הוא אינו זוכה לעשות עימהם תשובה.

נמצא, אם כן, שהמלצתו של הלל הזקן שלא לפרוש מן הציבור באה לטובתו של אדם ולתועלתו האישית.

והנה, הריטב"א בסוגייתינו בתענית פירש:

"אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי - פירוש אע"פ שאין לו חלק בצרתם".

לדעת הריטב"א, האיסור לפרוש מן הציבור מבוסס על הצורך לקחת חלק גם במצוקה שאיננה מצוקה אישית ופרטית. המשתתף בצרת הציבור איננו מרוויח דבר לעצמו, והרי זו שותפות לשם שותפות.

לצערנו הרב מאוד, בשבוע האחרון שרוי עם ישראל בצער. מדבריו של הריטב"א למדנו, שבעיתות צער יש חשיבות לאחדות מצד עצמה. אף מי שלכאורה הצרה או הצער אינם נוגעים אליו באופן אישי, נדרש לקחת בהם חלק ממשי. הדרך היחידה להתמודד עם המשבר היא דרך האחדות והשותפות. דווקא ברגעים כאלה, נדרש אדם להתבונן היטב כיצד יוכל לקחת חלק בהוויה הציבורית, ולא לבחור לו בדרך אישית הפורשת מן הציבור.

מכוח האחדות, השותפות והאחווה נזכה בעזרת ה' להתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות.

הרב אביהוד שורץ