דף יומיומי

ראש השנה דף כד' - אמירת "מקודש"

שנינו במשנה בדף כ"ד ע"א:

"ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש".

הגמרא מציינת את המקור לחובה להכריז על קידוש החודש, ומצטטת את המשנה להלן בדף כ"ה שם נאמר:

"ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר".

כלומר, המשנה קובעת כי אמירת מקודש מעכבת. על כן, אף אם ברור שהלבנה התחדשה ואף ראו זאת העדים - כל עוד לא אמרו מקודש, החודש אינו מתקדש. כך ניסח זאת הרמב"ם (קידוש החודש, ב' ח'):

"שאין הראייה קובעת אלא בית דין שאמרו מקודש הם שקובעין".

מדברים אלו של הרמב"ם ברור כי אף הוא מדגיש את מרכזיות אמירת בית הדין כחלק מהותי מתהליך קידוש החודש.

המגן אברהם (סימן תי"ז ס"ק א') מצטט מנהג שפשט בכל קהילות ישראל - המנהג לברך את החודש בשבת שלפני ראש חודש. המגן אברהם עומד על כך, שייתכן שמנהג זה קשור לסוגייתינו:

"בשבת שלפני ראש חודש מברכין החודש ... וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ראש חודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת "ראש חודש ביום פלוני" דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד".

לדעת היראים, אין קשר בין ברכת החודש ובין הכרזת מקודש הנידונה בסוגייתינו. עם זאת, המגן אברהם מעיר שבתורת מנהג - נהגו לעמוד בשעת הכרזה זו, כעין בית דין המקדשים את החודש.

רבי עקיבא איגר שם הקשה, שלא מצאנו במשנתנו דרישה מאב בית הדין לעמוד בשעת הכרזת מקודש, ויתר על כן, משמע מן המשניות בפרק הבא שאב בית הדין היה יושב! האחרונים פלפלו בקושיה זו, ואין כאן המקום להרחיב בה. בשו"ת אגרות משה (אורח חיים א', קמ"ב), אגב הדיון בקושיה זו של רבי עקיבא איגר, העיר הערה יסודית בהבנת סוגייתנו:

"ומשמע לעניות דעתי שעיקר המצוה היא בעניית העם, דאמירת ראש הבית דין הוא פסק הדין שפסקו אחר חקירתם את העדים שהחדש מקודש .. אבל אחר שפסקו הבית דין מצוה על העם לקדשה באמירת תרי זימני מקודש מקודש כדילפינן מקרא ... ולכן באמירת ראש הבית דין שהוא לפסוק הדין תנן שאומר רק פעם אחת מקודש ... ועניית העם היא המצוה דקדוש ועל זה נאמר שיאמרו ב' פעמים מקודש מקודש".

הרב פיינשטיין מחדש איפוא שתי הלכות בקידוש החודש: הלכה אחת של קבלת הדין ובירור פסק הדין, והלכה שנייה של הקידוש בפועל. את ההכרעה ההלכתית מוסמך לקבל רק בית דין סמוך. אך בהכרעה זו אין די! כדי לקדש את החודש, יש צורך בסמכותם של כלל ישראל, אשר באה לידי ביטוי מכוח הציבור העומד במקום ומכריז מקודש מקודש. הטקסיות והסמליות הן הדורשות, לדעת הרב פיינשטיין, את ההכרזה הכפולה.

הרב פיינשטיין מוסיף וכותב, שמנהגנו לקדש את החודש מבוסס על ההלכה השנייה בלבד. בימינו, כאשר אין בית דין סמוך, נקבע מועד ראש חודש על פי הלוח שתיקנו חז"ל. לפיכך, בהכרזת מקודש הראשונה, שעניינה בירור הדין, אין כל צורך. עם זאת, כרמז וכאות לכך, שהקב"ה העניק לכנסת ישראל את הכוח והסמכות לקדש חודשים, אנו עדיין מקפידים להכריז בציבור על החודש הבא. אמנם, אין זו הכרזה גמורה כמו זו שבמשנה, ואולם יש בה ביטוי לכך שהסמכות לקדש חודשים מלווה את כנסת ישראל בכל דור, עד עצם היום הזה.

נכנסנו לתוך שלושת ימי ההגבלה לקראת קבלת התורה בחג השבועות. לא רק קידוש החודש, אלא גם קבלת התורה דורשת את סמכותה וכוחה הייחודי של כנסת ישראל. האומה עמדה כאיש אחד בלבד אחד למרגלות הר סיני, ורק כך יכולה הייתה לקבל את התורה. זהו אפוא מקור כוחה וסגולתה של כנסת ישראל.

הרב אביהוד שורץ