דף יומיומי

ביצה דף לד – דין מגיס

בסוגייתנו נאמר:

אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין.

רש"י מפרש:

נותן מים ותבלין ומגיס - משום מבשל, שאף הוא אב מלאכה.

נראה שכוונת רש"י היא שהמגיס הוא תולדת מבשל, ו'מבשל' הוא אב מלאכה. אפשר לומר שאף על פי שברשימת המלאכות נקטו את האופה, אף מבשל הוא אב למרות שאינו ברשימת האבות. נראה שכוונתו לומר שאם מבשל היה תולדת אופה לא ניתן היה לחייב מגיס כתולדת מבשל, משום שאין תולדה לתולדה.

הסיבה בגינה המגיס חייב לא מבוארת בש"ס, יש ראשונים (ופוסקים) שאומרים שהסיבה היא משום שהמגיס מזרז את הבישול; הקושי בהסבר זה הוא שבמסכת עבודה זרה (דף לח ע"א) אנו למדים שדין זירוז הבישול, שונה מדין בישול:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך בו - מותר. היכי דמי? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל - פשיטא! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל - אמאי מותר? בישולי של עובדי כוכבים נינהו! לא צריכא, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי, והשתא קא בשיל בחדא שעתא, מהו דתימא: קרובי בישולא מילתא היא, קמ"ל

באופן זה אנו למדים גם במסכת שבועות (דף יז ע"ב)

"אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא - חייב מיתה. היכי דמי? אי דלא הפך לה לא מיעכלי - פשיטא! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי - מאי קא עביד? לא צריכא, דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דכל קרובי עבודה - עבודה היא"

ואם כן, לפנינו שתי סוגיות שמהן עולה שקירוב וזירוז אסורים כדבר עצמו. לעומת זאת ישנה הסוגיה בעבודה זרה, שם משמע שזירוז בישול אינו חשוב בישול לעניין בישולי עכו"ם; רבי יום טוב אשיבילי שם (דף יז ע"ב) כותב:

לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולא מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבודה עבודה [היא], קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו, והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולא לא ליהוי מילתא, גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולא בשולא

באופן דומה הוא כותב גם בחידושיו למסכת שבועות:

ודכוותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב, אבל התם בבשולי גוי דרבנן הקילו אפילו בהא, דליכא משום בנותיהן כיון שבא מקצתו על ידי ישראל

לדבריו, זירוז בישול יש בו איסור מצד עבודה במקדש על ידי זרים. לעניין בישולי עכו"ם יש קולא מיוחדת, משום שכל האיסור שם הוא שלא יבוא לידי חתנות, וכיוון שהבישול נעשה בשותפות ישראל אין לחוש לחתנות. הקושי בדבריו הוא דווקא במה שכתב: "לעניין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב". לא מובן למה כתב "אפשר", והלא סוגיה שלמה היא שהמגיס בשבת חייב. שמא יש לומר שאף שראינו בסוגיה שמגיס חייב, אין זה מפני שמזרז בישולו אלא מפני שמשפר טעמו של התבשיל, על ידי פיזור טוב יותר של התבלינים ושאר דברים בצורה יותר אחידה בכל התבשיל.

עניין זה ניתן לראות בדברי הריטב"א עצמו בפירושו (שבת יח):

ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא"

עיקר ההגסה הוא בעירוב הכל שמאפשר בישול איכותי יותר, ונראה שאף הביטוי "קרובי בישולא" אינו רק ביטוי כמותי של קיצור זמן הבישול, אלא גם במובן האיכותי. מפני זה, יש מקום לומר שרבי יום טוב אשבילי כתב במסכת שבועות, בביטוי "אפשר" בעניין שבת, כי אפשר שהפעולה בשבת אינה רק זירוז כמותי כפי שעולה בנוגע לעבודה ולבישולי עכו"ם, אלא במוקד איכותי דווקא, והוא היסוד של החיוב בשבת.

הרב ירון בן צבי