דף יומיומי

ביצה דף לא' – מלאכת מעמר

במשנה (לא ע"א) נאמר:

מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר.

בהמשך הגמרא מובא דיון נרחב על המקומות והאופנים שבהם מותר לאסוף את העצים, זאת מתוך הנחת מוצא שהבעיה היא רק בכך שהעצים מוקצים. התוספות (ד"ה מן) עמדו על כך שלכאורה יש באיסוף העצים בעיה חמורה הרבה יותר מזו המוצגת בסוגיה:

תימה, הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה! ויש לומר דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם כדמוכח בפרק כלל גדול.

התוספות מחדשים חידוש גדול ביחס למלאכת מעמר, ומגבילים אותה למקום שבו גדלו החפצים שאותם אוספים. לדעתם הגדרה זו מוכחת בגמרא במסכת שבת (עג ע"א) בה נאמר:

אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע.

התוספות מדייקים מדברי רבא שדווקא איסוף מלח "ממלחתא", היינו ממקום גידולו, נחשב בעיניו כמלאכת מעמר, וכן כתבו גם הריטב"א והר"ן בסוגייתנו. אמנם מדברי הרמב"ם (שבת כא, יא) עולה שיש עימור גם שלא במקום גידולו:

המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר, לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל, ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור. וכן אין מקבצים את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר.

בכל דבריו לא הוזכר שקיבוץ הפירות או המלח אסור דווקא במקום גידולם, ומשמע שמלאכת מעמר קיימת בכל הקשר.

השולחן ערוך (שמ, ט-י) פסק:

אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו. המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

בתחילת דבריו של השולחן ערוך מפורש כדעת התוספות, שדין מעמר נאמר דווקא בקיבוץ של דברים ממקום גידולם. בהמשך דבריו כתב שאסור לקבץ דבילה ולעשות ממנה עיגול או להשחיל תאנים על חוט, ולכאורה גם כאן יש לומר שהאיסור הוא דווקא כשעושה זאת במקום גידולן של התאנים, וכן כתב המגן אברהם. אמנם הנשמת אדם ושו"ע הרב פסקו שקיבוץ דבלים לעיגול או השחלתן על חוט אסורה בכל מקרה, וכן מחמירים למעשה. מהו הטעם לכך? נראה שישנם שני דינים שונים של מלאכת מעמר: דין אחד הוא סיום מלאכת הקצירה. היינו, מצב בו הופכים את התבואה מגידולי קרקע לחלק מעולמו של האדם, הפיכה אשר מסתיימת רק באיסוף וקיבוץ של התבואה. דין זה של 'סיום מלאכת הקצירה' קיים דווקא במקום גידולו של החפץ. הדין השני של מלאכת מעמר הוא הפיכת חפצים קטנים לחפץ חדש על ידי איחודם. דין זה מתקיים דווקא כאשר מדבקים את החפצים או קושרים אותם זה לזה, ואין הוא תלוי במקום גידולם של החפצים. (עי' שו"ת שבט הלוי ח"א סי' עח)

הרב אברהם סתיו