</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>

 
!!
 

EAB- blank


 


דף יומיומי

ביצה דף ל' – מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין

מתוך דיון באיסורי דרבנן שונים שנאמרו ביום טוב, מגיעה הגמרא (ל ע"א) לדיון עקרוני בהלכות שהעם נוהג לזלזל בהן:

אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי?... הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי.

בגמרא מבואר שלפעמים אין אנו אומרים לבני אדם שיש איסור במעשיהם, משום שאנו משערים שלא ישמעו בקולנו ומעדיפים שיישארו שוגגים ולא יהיו מזידים. הגמרא הציעה לסייג כלל זה לדיני דרבנן בלבד, אך הסיקה שהוא נאמר גם ביחס לאיסורי תורה כגון תוספת יום הכיפורים. עם זאת, הרא"ש בפסקיו (פרק ד סימן ב) הביא בשם בעל העיטור סיוג חשוב לדברי הגמרא:

כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי.

וכן פסק הרמ"א (או"ח תרח, ב):

בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן.

אמנם גם לאחר שפסק הרמ"א כפי שפסק, עדיין נחלקו בדבריו האחרונים. החיד"א בברכי יוסף (שם אות ד) כתב:

ולי ההדיוט נראה בעיני לישב קושית הרב מהרח"א הנזכרת דמה שכתב הרא"ש משם העיטור והרב המגיד, היינו כשידינו תקיפה על העוברים... ובהא הוא דחייבין להוכיח. [ברם] כי ידעינן דלא מקבלי וכח אין משום אפרושי, בכהאי גוונא אין חייבין להוכיחם.

היינו שדווקא כאשר אפשר להכריח את העוברים לעשות כדין התורה יש לעשות זאת, ואילו כאשר אין שום תועלת בתוכחה אין להוכיח גם במצווה המפורשת בתורה. לעומת זאת, הביאור הלכה (שם ד"ה מוחין) כתב:

מדברי הסמ"ק המובא במגן אברהם משמע דבזה אף שאין נתפס בחטאם מכל מקום יש עליו חיוב מצד המצוות עשה דהוכחה.

כלומר, במידה ומדובר במצוות המפורשות בתורה קיימת חובה להוכיח גם כשידוע שהתוכחה לא תועיל כלום. בביאור מצוות תוכחה, וקיומה במקום שבו אין היא מועילה, עסקנו בדף היומיומי במסכת שבת (נד). בדף היומיומי במסכת שבת (נה) כאן ננסה לדון באופן ספציפי בחילוק שבין מצווה המפורשת בתורה למצווה שאינה מפורשת, ומתוך כך ננסה להבין את מחלוקתם של החיד"א והמשנה ברורה.

מהו הטעם לחלק בין איסור המפורש בתורה לאיסור שאינו מפורש?

הגר"י הענקין דן באריכות בשאלה זו במאמרו בתחומין (ב), והציע לדייק מדברי שו"ת התשב"ץ (ב, מז) שטעם החילוק הוא משום שכאשר הדבר מפורש בתורה מסתבר שהעוברים ישמעו בקולנו, ולכן עלינו להוכיח אותם ולא להתייאש. ואמנם הדרך שבה הבין את דברי התשב"ץ נראית לענ"ד לא מדויקת, והיא נובעת מכך שלא שם לב ליחס שבין דברי התשב"ץ לדברי השיטה מקובצת בסוגייתנו. אך הסברה עצמה מפורשת בדברי השל"ה (תולדות אדם, פתיחה):

והיינו טעמא מאחר שלא מבורר איסורא בהדיא, חיישינן 'הן לא יאמינו ולא ישגיחו', ועל זה חובה שלא לומר דבר שלא נשמע, משום מוטב שיהיו שוגגין. אבל דבר שנתפרסם איסורו ונודע ומבורר, אזי הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים.

סברה אחרת מובאת ברשב"א בסוגייתנו:

דעל כרחך לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות (או) מערב עד ערב תענו את נפשותיכם והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין.

כלומר, דווקא בדבר שלא מפורש בתורה אנו מניחים שהאנשים באמת שוגגים, וכן כתב גם הרמ"א בדרכי משה (או"ח תרח, א): דבר הכתוב בהדיא באורייתא צריך למחות דהא ודאי אינם שוגגים.

נראה שאפשר לתלות את מחלוקת האחרונים בשני הטעמים הללו: לפי טעמו של השל"ה, הסיבה להוכיח כאשר רואים אנשים אשר עוברים על איסור המפורש בתורה היא שמסתבר שישמעו בקולנו, וממילא נכונים דברי החיד"א שכאשר לא ישמעו בקולנו אין סיבה להוכיח (ואולי דווקא בדבר המפורש יהיה בידינו להכריח אנשים לקיימו). אמנם לדעת הרשב"א והדרכי משה בדבר המפורש בתורה אין האנשים נחשבים כשוגגים, וממילא עלינו להוכיח אותם בכל מקרה משום שלא נפסיד בכך שום דבר. אמנם לשיטתם ייתכן שאין להוכיח במצבים בהם מדובר על איסור שאינו ידוע לאנשים גם אם הוא מפורש בתורה (וכן כתב הגר"י הענקין שם).

הרב אברהם סתיו