דף יומיומי

סוכה דף נו, תפקידו של המזבח וחג הסוכות

מסכת סוכה מסתיימת בנימה מעט צורמת. הגמרא מספרת על המעשה המזלזל שביצעה מרים בת בילגא, שהמירה את דתה, נישאה ליווני ובאה ב"תלונה" על עבודת הקורבנות המכלה את ממונם של ישראל:

"כשנכנסו יוונים להיכל הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק".

מעשה קרוב לזה המסופר על מרים בת בילגא סיפרו חכמים (אבות דרבי נתן, א') גם על המלך טיטוס:

"אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו, נב) - זה טיטוס הרשע שנשחקו עצמותיו, שהיה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר לקוס לקוס אתה מלך ואני מלך בוא ועשה עמי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם [כלו]".

גם טיטוס וגם מרים בת בילגא מצפים למצוא קשר ישיר ומידי בין עבודת הקורבנות ובין תשועת ישראל. על כן, אם היוונים או הרומאים מכניעים את האומה היהודית, הרי שכל עבודת הקורבנות היתה לשווא ואינה אלא כילוי ממונם של ישראל.

בשלושת הרגלים בכלל, ובחג הסוכות בפרט, מרבים בהקרבת קורבנות. האם תפקידם של אלה אינו אלא להגן על עם ישראל בעת צרתם ובשעת הדחק? לא ולא! מרים בת בילגא מכנה את המזבח "לוקוס", שפירושו זאב הטורף ומכלה צאן ובקר. ר' צדוק מלובלין עומד על כך, שכינוי זה איננו חידוש של אותה מומרת, ואף חז"ל עצמם כינו את המזבח. יעקב אבינו בירך את בנימין (בראשית מט, מז).:

"בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל"

המדרש והתרגום שם מבארים פסוק זה בכך שזכה בנימין ובחלקו נבנה המזבח, הטורף את הקורבנות.

מה פשר ביטוי קשה זה של טרף הקורבנות? על כך מסביר ר' צדוק (פרי צדיק, בראשית, קונטרס עת האוכל, ט):

"וטרף הוא לשון חטיפה, והיינו מצד העלאת אותו ניצוץ חיות למקורו כשאוכלו בקדושה שאז הוא דוגמת הקרבן. והמזבח אמרו ז"ל (זבחים נג ע"ב) בחלקו של טורף בנימין זאב יטרוף, ונקרא בשילהי סוכה (נו ע"ב) לוקוס לוקוס. והיינו כי על ידי הקרבנות מתעלית הנפש הבהמית והעשוקה".

תפקידו של המזבח הוא לרומם ולהעלות את האדם מעל הבהמיות. המזבח מוכיח כי הבהמה - המבטאת את הבהמיות והגשמיות - מסוגלת להתעלות עד לשמי שמיים. שכינת ה' שורה על בית חומר בבית המקדש, והבהמיות הופכת לרוחניות.

המזבח לא נועד להציל את ישראל בעת צרתם. המזבח נועד לקשר ולחבר בין עליונים ותחתונים, בין השכינה ובין העולם, בין הבהמיות לרוחניות. כך מסביר זאת ר' נתן תלמידו של רבי נחמן מברסלב:

"כִּי בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ לְמַטָּה בַּמִּשְׁכָּן וּבְבֵית-הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבְּהֵמָה עָלְתָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה... וְזֶה בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה, כִּי זֶהוּ עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּהְיֶה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה שֶׁהָיָה בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ וְעַל-כֵּן כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם תֵּכֶף בְּשִׁירַת הַיָּם אָמְרוּ: "תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ" (שְׁמוֹת, טו-יז) וְכוּ' שֶׁבִּשְּׂרוּ עַל בִּנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ כִּי זֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּהְיֶה בִּנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁשָּׁם הִיא בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה".

משעה שישראל מתנערים מחיבור ייחודי ומשמעותי זה, שוב אין השכינה שורה עליהם, והמזבח הופך ל"לוקוס" המכלה את הקורבנות באופן סתמי וחסר משמעות.

חג הסוכות כולו מבטא את השראת השכינה על עם ישראל. הנכנס לסוכה מבקש לחסות בצילו של הקב"ה, ו"להוריד את השכינה למטה מעשרה" (ראה לעיל דף ה). גם בהעדר בית קודשנו ותפארתנו, רצוננו לקדש את חיי החומר, לקדש את הבהמיות ולהפוך אותה לכלי רוחני בעבודת ה'. מי יתן ואור זה, המאיר את המקדש בבניינו, ומאיר בחג הסוכות, יאיר עלינו בכל ימות השנה, עד שנזכה לבניין בית המקדש, ולאכילה מן הזבחים ומן הפסחים במהרה בימינו.

הרב אביהוד שורץ