דף יומיומי

סוכה טז – החוטט בגדיש

במשנה שבדף הקודם (טו ע"א) נאמר:

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה - אינה סוכה.

טעם הדבר, שעומרי הגדיש לא נעשו לשם צל, וכאשר חוטט לאחר מכן והופך אותם לסכך יש כאן "תעשה ולא מן העשוי". זאת משום שהסכך נשאר בעינו עוד משעה שניתן שלא לשם סכך, ורק חטיטת החלל תחתיו הפכה אותו לסכך.

בסוגייתנו (טז ע"א) מסייגת הגמרא את דברי המשנה:

אמר רב הונא: לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה, אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה - הרי זה סוכה.

חלל טפח הוא המינימום הנדרש ליצירת שם "אהל", ושבעה טפחים הם גודל הסוכה המינימאלית. כאשר היה חלל בשיעור כזה מלכתחילה נחשב הגדיש שנעשה לשם צל משעה ראשונה, ושוב אין זה משנה אם החלל הורחב לאחר מכן.

הראשונים בסוגייתנו נחלקו בהבנת המציאות המדויקת שאותה מתאר רב הונא. רש"י (ד"ה אבל) פירש:

אבל אם יש שם כו' - חלל טפח - אהל הוא, נמצא שם סכך על אותו גדיש, וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה - אין זו עשייתו, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות, ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה, וחקק בה והשלימה לעשרה.

מדברי רש"י עולה שהחלל ממוקם בתחתית הגדיש, ולאחר שניתן עליו הגדיש התבצעה החטיטה מלמטה למעלה. הרי"ד בתוספותיו (ד"ה שם אמר) חלק על רש"י:

ואם כך עשה אינו נראה לי שהיא כשרה, שהרי העמרים התחתונים הסמוכים לארץ על אותו טפח חלל סילקן וחטט עד למעלה שהגיע לגובה י' טפחים, והרי אותם עמרים שהושמו למעלה מעשרה לא הושמו כי אם לייבש ולא לשם צל, והוא יושב בצלן ולמה היא כשרה?!
לכן נראה בעיני לפרש שכל הגדיש כדי לייבש, ולמעלה בגגו של גדיש הניח חלל טפח ועשאו לשם צל, וזה האיש חטט מלמעלה למטה כדי לעשות לה דפנות והסכך שלמעלה עומד ומפני זה כשרה שדומה לסוכה שאינה גבוה עשרה וחקק בה גומא כדי להשלימה לעשרה.

הרי"ד טוען שרש"י איננו פותר כלל את הבעיה. זאת משום שכאשר חוטטים מלמטה למעלה ומגיעים אל השכבה העליונה של הגדיש, השכבה העליונה הזו הופכת לסכך באופן של "תעשה ולא מן העשוי", שהרי שכבה זו לא נעשתה לצל. משום כך הוא מעמיד את דברי הגמרא במי שעשה אהל טפח בראש הגדיש ולאחר מכן חטט כלפי מטה.

במה נחלקו רש"י והרי"ד? נראה שלדעת רש"י די בכך שהסכך יונח מתחילה באופן שמטרתו לשם צל. ממילא, אף שהשכבה העליונה של הגדיש לא מהווה בעת הנחתה גג של אהל, שהרי אין תחתיה חלל, די בכך שהגדיש כולו הונח על גבי חלל כדי שהסכך ייחשב כעשוי לצל. לדעת הרי"ד, לעומת זאת, יש צורך שהסכך עצמו יהווה ברגע הנחתו גג של אהל, וממילא צריך שתחתיו ממש יהיה חלל טפח.

ייתכן שיש קשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת אחרונים חשובה ומעשית ביותר. השולחן ערוך (או"ח תרלה, א) פסק את דין החוטט בגדיש:

החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי לא עומד גדיש זה לצל. לפיכך אם עשה בתחלה כשנתן שם הגדיש חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אח"כ והשלימה לעשרה, כשרה, שהרי נעשית סכך שלה לצל

והרמ"א (שם) הוסיף:

ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות; ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש.

דין זה לא מופיע בדברי השו"ע, והמשנה ברורה (סק"י) הביא שהב"ח הכשיר סוכה כזו בדיעבד ויש מן האחרונים שחלקו עליו. אפשר להבין שדין זה קשור למחלוקת הראשונים הנ"ל. לדעת רש"י, עצם העובדה שהסכך הונח לשם צל מכשירה אותו גם אם אין בו דין של אהל גמור בשעת ההנחה, וממילא הוא הדין בסכך ללא מחיצות. אמנם לדעת הרי"ד יש להניח את הסכך כשיש לו דין של אהל גמור, וממילא ייתכן שבלי מחיצות אין לסכך שם אהל. ואכן מלשון השו"ע עולה שפסק כדברי רש"י (מ"ב סק"ח), ואילו בדברי הרמ"א מבואר שצריך דווקא טפח "סמוך לסכך" כדי להכשיר, כדעת הרי"ד.

הרב אברהם סתיו