דף יומיומי

יומא סח – קריאת התורה ביום הכיפורים

אחת השאלות החשובות ביחס לקריאת התורה של הכהן הגדול היא: האם היא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה זו נתונה במחלוקת גדולה, וננסה לעמוד על משמעותה.

הירושלמי (יומא ב, א) מביא מקור מהתורה לקריאת התורה ביום הכיפורים:

מניין לקריאת הפרשה? ר' אידי בשם ר' יצחק: "ויעש", מה תלמוד לומר "כאשר צוה ה' את משה"? מיכן לקריאת הפרשה.

הירושלמי לומד את חובת הקריאה מן הפסוק (ויקרא טז, לד) המסכם את עבודת יום הכיפורים "ויעש כאשר צוה ה' את משה". על פי הירושלמי אהרן צריך לומר את סדר העבודה כמו שהקב"ה אמר אותו למשה. בניגוד לדברי הירושלמי, רש"י בסוגייתנו (סח ע"ב ד"ה בא) לומד את חובת הקריאה מתוך השוואה לדיני המילואים:

דילפינן ממלואים, דאמרינן בפרק קמא "מניין שאף מקרא פרשה מעכב וכו'".

דברי רש"י ודברי הירושלמי הובאו בראשונים ובאחרונים רבים, ומדבריהם נראה שחובת הקריאה היא מדאורייתא. אמנם תוס' רבנו פרץ (סח ע"ב ד"ה ועוד) כתבו שהקריאה היא מתקנת עזרא, התוספות יום טוב (סוטה פ"ז מ"ח) כתב שהקריאה היא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, וכן נראה בראבי"ה (תתקצא) שהקריאה היא מדרבנן.

נראה ששאלת תוקף הקריאה משליכה על שאלה משמעותית יותר בהבנת מהות הקריאה. נעמוד על השלכה זו דרך קושיית ה'שפת אמת'. ה'שפת אמת' (סח ע"ב ד"ה ברש"י) הקשה על דברי רש"י, שעולה מהם שקריאת הפרשה היא מהתורה:

והוא דבר חידוש! דהא ליכא שום קריאה מן התורה [כמ"ש התוס' במגילה דליכא קריאה מהתורה לבד פרשת זכור!].

קושייתו של ה'שפת אמת' אינה ברורה - ומה בכך שלא מצינו שום קריאה אחרת מהתורה? יתירה מזאת, הוא עצמו מביא שמצינו קריאה אחרת מהתורה, היא קריאת פרשת זכור, וממילא מוכח שיש מושג של קריאה מהתורה, ומדוע שלא תהיה גם הקריאה ביום הכיפורים מן התורה?

משום כך נראה שקושיית ה'שפת אמת' משקפת מחלוקת מהותית בינו ובין רש"י על משמעותה של הקריאה. ה'שפת אמת' מניח, שקריאת התורה ביום הכיפורים דומה במהותה לשאר הקריאות שבמועדים ובכל השנה, אשר באות משום קדושת היום וכבודו. ממילא קשה היה לו לחלק בין קריאת התורה ביום הכיפורים ובין קריאת התורה בכל המועדות ולומר שדווקא קריאה זו היא מדאורייתא, ולא היה קשה לו מפרשת זכור, משום שברור שפרשייה זו נקראת מדין זכירת עמלק בדיבור ואין בינה ובין הקריאה בשאר המועדים ולא כלום.

לעומת זאת, נראה שרש"י והירושלמי מבינים שהקריאה ביום הכיפורים היא חלק מדיני עבודת היום, והיא שונה מהותית מהקריאה בשאר המועדות, וממילא לא הוקשה לו מכך שדווקא קריאה זו היא מדאורייתא.

אמנם עדיין יש להבין (לפי הדעות שהקריאה מדאורייתא) מה היחס בין הקריאה ובין שאר העבודות. באופן פשוט, נראה היה לומר שהקריאה היא אחת מכל העבודות, וכמו שיש דין של הזאת דמים ודין של שעיר המשתלח, כך יש גם דין של קריאה בתורה, אלא שעיון במקורות השונים לקריאה ביום הכיפורים יכול להוביל להבנה אחרת. הבאנו לעיל את דברי רש"י, המובאים בראשונים רבים, שלמד את הקריאה ביום הכיפורים מהקריאה במילואים שנלמדה מ"זה הדבר אשר צוה ה'" (ויקרא ח', ה). ה'שפת אמת' (סח ע"ב ד"ה בא) הקשה על דברי רש"י:

גם קשה, דאיך ילפינן ממילואים דכמו שהיתה שם קריאה כמו כן ביוה"כ, דאם כן נאמר גם כן שכל הדברים שנהגו בימי המילואים ינהגו ביוה"כ.

כלומר, אם מקישים את עבודת יום הכיפורים לעבודות המילואים קשה להבין לומדים דווקא את הדין של קריאת התורה מרצף עבודות המילואים, בלא ללמוד את שאר דיני הקרבנות והעבודות הכתובים בהן.

נראה שאפשר ליישב את דעת רש"י אם נבין שהקריאה היא לא עבודה נפרדת או ציווי נוסף הקשור ליום, אלא שישנו דין שלכל עבודה ועבודה צריכה להתווסף קריאה. מתוך הבנה זו מיושבת קושיית ה'שפת אמת' - אין אנו לומדים את כל דיני המילואים ליום הכיפורים, אלא שיש השוואה מהותית בין העבודות, וכמו שעבודות המילואים צריכות קריאה, כך גם עבודות יום הכיפורים צריכות קריאה.

הירושלמי (ז, א) למד את דין הקריאה, בשונה מרש"י, מפסוק שכתוב בפרשיית יום הכיפורים עצמה: "ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא ט"ז, לד). המשותף למקור של הירושלמי לקריאה ביום הכיפורים ולמקור של הבבלי (ה ע"ב) לקריאה במילואים, הוא שמדובר בפסוק שמתייחס באופן כללי לעבודות כולן - הקריאה במילואים נלמדה מהפסוק הפותח את הציווי על המילואים, והקריאה ביום הכיפורים נלמדה מהפסוק שחותם ומסכם את כל עבודות יום הכיפורים. נראה שגם כאן אפשר לראות רמז לכך שהקריאה איננה רק אחת מכל עבודות היום, אלא דין כללי יותר. ואם נניח שהקריאה היא דין שקשור לעבודות היום, ולא דין בקדושת היום עצמו, הרי שמוכח גם כאן שהקריאה היא דין בכל עבודה ועבודה.

הרב אברהם סתיו