דף יומיומי

דף ס"ו, איש עתי

הסוגיה בדף ס"ו עוסקת בהלכותיו של "האיש העתי" הנוטל את השעיר לעזאזל, ומוליכו למדבר. כך נאמר בתורה (ויקרא, ט"ז כ"א):

"וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה".

המפרשים שם הסבירו בדרכים שונות את ביאור המילה "עתי". רש"י שם כתב:

"איש עתי - המוכן לכך מיום אתמול", וכך תרגם גם אונקלוס שם.

דברי רש"י והאונקלוס מבוססים על הסוגיה המקבילה לסוגייתנו בירושלמי (יומא, ו' ג') שם נאמר:

"עתי שיהא עתיד".

כלומר, יש צורך באיש שהתעתד לתפקיד זה, וזומן אליו מראש. נראה, שהצורך להגדיר מראש מי ישלח את השעיר מבקש להדגיש כי מדובר על פעולה מרכזית בסדר העבודה, אשר יש להתכונן אליה, ולא על פעולה צדדית ושולית שעניינה היחיד הוא "להיפטר" מן השעיר. לשון אחרת, אין לסלק ולגרש את השעיר מן המקדש, אלא לקיים בו את מצוותו – מצוות השילוח. ניתן לומר, על דרך הדרש, כי זהו עניינו של הכבש העשוי מפני הבבליים. על פי השקפתם, אנו מסלקים את השעיר מן המקדש – "טול וצא, טול וצא". אך הכהנים הבינו, שאין מדובר על סילוק, אלא על הליכה המהווה חלק מן העבודה, ועל כן יש לעשותה באופן מכובד, ובעזרת אותו כבש שהותקן לכך (כדרך שהכהן הנושא את הפרה האדומה אל הר הזיתים צועד על כבש מיוחד; ראה ירושלמי שקלים ד' ב').

הרשב"ם שם הציע פירוש אחר:

"ביד איש עתי - איש הבקי בדרכים ובמדברות ורגילין בכל עת ששולחין אותו".

גם מדברי הרשב"ם עולה שיש צורך באדם שזומן לכך מראש, אלא שהוא מוסיף שאין די בעצם ההזמנה, ויש צורך לבחון גם את כישוריו ויכולותיו לנווט במדבר.

האבן עזרא שם מצדד בפירושו של רש"י, אך מזכיר גם פירוש אחר:

"והמפרשים אותו חכם - איננו נכון בעיני".

ייתכן, שהמפרשים שאותם מזכיר האבן עזרא מתבססים על הפסוק המפורסם בדברי הימים (א', י"ב ל"ג; וראה גם אסתר, א' י"ג):

"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם".

על פי פירוש זה, האיש ה"עתי" הוא מאלה היודעים "בינה לעתים", היינו תלמיד חכם מיוחד. כבר עמד הרמב"ן בפירושו לתורה על כך שסודו של שעיר המשתלח הוא סוד עמוק הקשה להבנה. אפשר, שזו הסיבה שאותם מפרשים ביקשו לבצע את הפעולה דווקא על ידי חכם מופלג, המסוגל להבין סודם ומשמעותם של דברים, מבלי להיתפס למחשבות זרות.

המשנה קובעת שהכל כשרים להוליך את השעיר, ואין צורך לבצע עבודה זו דווקא על ידי כהן. בביאור הדבר ניתן להציע שתי גישות:

גישה א' – השילוח איננו מהווה חלק מן העבודה כלל ועיקר, ועל כן פשיטא שהוא כשר בזר.

גישה ב' – השילוח הוא עבודה, הכשירה בזר. בעיון הקודם הזכרנו את הצעת הגמרא בדף ס"ג אשר לפיה ההשלכה מן הצוק היא כעין שחיטה, והרי כידוע שחיטה כשירה בזר. אמנם, שחיטה כשירה בזר משום שאיננה עבודה מובהקת, אך עדיין מדובר על חלק בלתי נפרד מסדר העבודה הקבוע. לעיל הצענו שהדרישה לזמן אדם לשילוח השעיר באה לרומם עבודה זו ולהסביר את חשיבותה וערכה. הצעה זו קרובה יותר לגישה השנייה המוצעת כאן, הרואה בשילוח סוג של עבודה. על דרך זו יש להסביר, כמובן, גם את העובדה שהשילוח דוחה את השבת ואת הטומאה, ומהווה עבודה של ממש. כך יובהר גם מנהג הכהנים, שלמרות הלכה פסוקה זו שהשילוח כשר בזר, העדיפו לשלח את השעיר אך ורק על ידי כהן, גם כאן, כנראה, כדי להדגיש את מימד העבודה שבשילוח זה.

הרב אביהוד שורץ