דף יומיומי

יומא מ – ההגרלה כהקדשה וכעבודה

בעיון הקודם חקרנו האם הגורל מקדיש את השעירים בעצמו או שמא הוא עושה זאת בשיתוף פעולה עם הכהן. המשותף להבנות אותן הצגנו לעיל הוא התפיסה שתפקיד הגורל קשור לתהליך ההקדשה והייעוד של השעירים - בין אם הוא מסייע לכהן להחליט ובין אם הוא מקדיש בכוחות עצמו, בין אם הוא יוצר קדושה חדשה ובין אם הוא מברר קדושה מעורבת. על תפיסה זו יש להקשות קושייה פשוטה: מדוע יש צורך בהגרלה דווקא ביום הכיפורים? מדוע לא להגריל קודם לכן? ואכן, בירושלמי (ד, א) נאמר שלדעת רבי יוחנן (שסבור שהגורל לא מעכב) אפשר להקדיש את השעירים לייעודם גם לפני יום הכיפורים ואפילו "אחד היום ואחד למחר".

אמנם התפיסה הפשוטה של חז"ל, שגם מתיישבת טוב יותר בפשטי הכתובים, היא שההגרלה ממוקמת בתוך סדר היום, וממילא יש לשאול מדוע.

אפשרות אחת היא לומר שההגרלה לכשעצמה יכולה הייתה להיעשות קודם לכן, אלא שיש צורך בקיומם של שני השעירים כיחידה משותפת בשעת ההעמדה לפני ה', אך עדיין באופן פשוט יותר נראה שהעובדה שההגרלה היא חלק מסדר היום, מהווה ראיה לכך שיש לה 'קיום' עצמאי כחלק מסדר העבודה, ואין היא (רק) מכשיר להקדשת השעירים.

דיונים מפורשים של הראשונים באפשרות השנייה ניתן למצוא סביב שאלת מעמד הקלפי והגורלות ככלי שרת. בגמרא (לט ע"א) נאמר:

אמר רבא: קלפי של עץ היתה, ושל חול היתה...
מתקיף לה רבינא:... של חול - נקדשה! - אם כן הוה לה כלי שרת של עץ, וכלי שרת דעץ לא עבדינן. - ונעבדה דכסף, ונעבדה דזהב! - התורה חסה על ממונן של ישראל.

על שאלת היקפו וגדריו של הכלל "התורה חסה על ממונן של ישראל, והיחס שבינו ובין הכלל ש"אין עניות במקום עשירות", נשברו קולמוסים רבים. הריטב"א בסוגייתנו (ד"ה התורה) מציע הסבר מקומי לכך שלא השקיעו ממון בקלפי: "כיון דלאו מידי עבודה היא כולי האי". ברור מדברי הריטב"א שההגרלה איננה עבודה גמורה, ומאידך עולה מדבריו שיש בה פן מסוים של עבודה.

שאלה יסודית יותר העולה מתוך הסוגיה היא עצם הצורך והאפשרות להשתמש בכלי שרת בהגרלה. ברור מדברי הגמרא שאין חובה להשתמש בכלי שרת בהגרלה, ומכאן שאין היא עבודה גמורה; אמנם עדיין יש לזכור שגם בפעולת השחיטה אין צורך בכלי שרת לדעת ראשונים רבים, ולמרות זאת היא מהווה קיום חשוב בתהליך ההקרבה. עם זאת, מדברי הגמרא עולה שיש אפשרות להפוך את הקלפי לכלי שרת, והראשונים על אתר הקשו: כיצד יהיה אפשר לחנך את הקלפי אם היא אינה משמשת לעבודה? יש מן הראשונים שכתבו משום כך שבאמת אין אפשרות לקדש את הקלפי (תוס' הרא"ש ד"ה א"כ), אך הריטב"א (ד"ה אם) כתב: "דכיון דעבודת קלפי אינו אלא בהגרלה, זו היא עבודתו לקדשו ואשר ישרתו בם קרינן ביה".

גם כאן עולה מדברי הריטב"א יחס מורכב כלפי ההגרלה: אין זו עבודה גמורה, אך די בה כדי לקדש את הקלפי ויש בה דין של "אשר ישרתו בם".

הדיון המרכזי בעניין אופיו ותפקידו של מעשה ההגרלה מתקיים בגמרא סביב שאלת העיכוב. בגמרא (לט ע"ב) הובאה מחלוקת אמוראים בשאלה זו:

אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי - מעכבת, הנחה - אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה אינה מעכבת.

בתחילת מהלך הסוגייה, מחלוקת זו מוסברת לאור מחלוקת התנאים על היקף העבודות שמעכבות את עבודת היום. בגמרא להלן (ס ע"א) נאמר שלדעת רבי יהודה נאמר "חוקה" רק בעבודות הנעשות בבגדי לבן בפנים ודווקא הן מעכבות, ואילו לדעת רבי נחמיה כל העבודות הנעשות בבגדי לבן (גם בחוץ) מעכבות. מכיוון שההגרלה היא פעולה שנעשית בבגדי לבן בחוץ, הרי שלכאורה דינה תלוי במחלוקת התנאים, וכך נאמר בגמרא (לט ע"ב):

כי פליגי - אליבא דרבי נחמיה. מאן דאמר מעכבא - כרבי נחמיה, ומאן דאמר לא מעכבא - הני מילי עבודה, הגרלה לאו עבודה היא. איכא דאמרי: אליבא דרבי נחמיה דאמר מעכבא - כולי עלמא לא פליגי דמעכבא, כי פליגי - אליבא דרבי יהודה. מאן דאמר לא מעכבא - כרבי יהודה, ומאן דאמר מעכבא - שאני הכא דתנא ביה קרא אשר עלה אשר עלה תרי זימני.

בשלב זה נראה שהגמרא אמנם מנתקת את מחלוקת האמוראים ממחלוקת התנאים, אך היא משייכת את שתי המחלוקות לאותו עולם מושגים. כלומר, היחס המהותי אל ההגרלה הוא כאל פעולה שמהווה חלק מסדר עבודות היום, וממילא שאלת העיכוב תלויה בשאלה האם מדובר בעבודה גמורה. אמנם במסקנת הסוגיה, הכריעה הגמרא (מ ע"ב) שהגרלה מעכבת ממקור אחר לחלוטין:

תא שמע: 'ועשהו חטאת' - הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת.

עיכוב זה לא נובע מהיות ההגרלה עבודה, אלא מכך שהיא מעשה ההקדשה היחיד שיכול לקבוע את קדושת השעירים. אפשר להצביע על נקודת המפנה בין התפיסות כבר בשלב מוקדם יותר של הסוגיה. אחת מן הראיות שניסתה הגמרא להביא לכך שהגרלה לא מעכבת, היא מדברי ברייתא בה נאמר שעבודת השעיר אינה מעכבת את עבודת הפר; הגמרא הבינה שכוונת הברייתא היא לכך שהגרלת השעירים לא מעכבת את מתנות הדם של הפר. מכיוון שמיקום ההגרלה בסדר היום לא מעכב, הסיקה הגמרא שגם ההגרלה עצמה לא מעכבת. הדחייה הראשונה של ראיה זו הייתה על ידי העמדת הברייתא כדעת יחיד, היינו שבשלב זה קיבלה הגמרא את ההנחה שאם הסדר לא מעכב גם ההגרלה עצמה לא מעכבת. כלומר, ההגרלה נתפסה כחלק מן הפעולות שמהוות את סדר עבודת היום. אמנם בהמשך הציעה הגמרא שההגרלה עצמה מעכבת אף שהסדר אינו מעכב, ובכך ראתה את ההגרלה כדין עצמאי שאינו חלק מסדר העבודה.

בהמשך הביאה הגמרא את דברי רבי עקיבא, מהם משמע שמעיקר הדין גם לאחר שעלה הגורל ביד שמאל יכול הכהן להחליפו לידי ימין. הגמרא הוכיחה מדברים אלה שההגרלה אינה מעכבת, ודחתה את הראיה על ידי הבנה אחרת של דבריו. ממהלך זה ברור ששאלת העיכוב של ההגרלה קשורה למישור ההקדשה: האם הגורל רק מייעץ לכהן והוא יכול לדחות את עצתו, או שמא הוא יוצר קדושה בשעירים בעל כרחו של הכהן.

העולה מכל הנ"ל, שההגרלה כחלק מתהליך ההקדשה מעכבת בוודאות את העבודה, אך משתמע מדברי הגמרא שיש בה גם היבט של עבודה, שלא ברור האם הוא מעכב. היבט זה תלוי אולי במחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה, או במחלוקת התירוצים בגמרא האם סדר ההגרלה מעכב. מדברי הגמרא נראה שההיבט המעכב של ההקדשה נלמד מן המילים "ועשהו חטאת" או "אשר עלה עליו", ואילו דין "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" יכול לייצג קיום של עבודה שאולי אינו מעכב.

הרב אברהם סתיו