דף יומיומי

יומא לט – לה' חטאת

אחת משאלות היסוד ביחס לגורל ביום הכיפורים היא: האם הגורל הוא מעשה המקדיש את השעירים לייעודם, או שמא הוא רק מנחה את הכהן כיצד להקדיש את השעירים, ואילו ההקדשה עצמה נעשית בידי הכהן? נראה שחקירה זו תלויה בפרשנות פשט הפסוק שנאמר מיד לאחר ההגרלה (ויקרא טז, ט):

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.

מהו פירוש המילים "ועשהו חטאת"? ומהי בעצם הפעולה המתוארת בפסוק? פרשני הפשט, ובראשם האבן עזרא (שם), כבר עמדו על כך שקריאה מקומית של הפסוק מובילה להבנה שמדובר במעשה שחיטה והקרבה. אמנם בהקשר הרחב של הפרשה ברור שאין זו הכוונה, שהרי תהליך ההקרבה מתואר בפירוט בפסוקים הבאים. ממילא הבינו חז"ל והמפרשים שה"עשייה" הנזכרת בפסוק היא מעשה ההקדשה של הקרבן, אלא שבפרשנות הפער יש הבדל בין הספרא הנמצא לפנינו ובין זה המובא בגמרא. בספרא (אחרי מות פרשה ב אות ה) נאמר:

"ועשהו חטאת" - שיאמר לה' חטאת.

הספרא מבין שהנושא של המילה "ועשהו" הוא הכהן הגדול, והוא זה שעושה את הקרבן לחטאת על ידי אמירתו. מקריאה זו של הפסוק עולה שתפקיד הגורל היה רק להחליט איזה שעיר יקדיש הכהן לה' ואיזה לעזאזל, ואין לו חלק במעשה ההקדשה עצמו. הגמרא (מ ע"ב), לעומת זאת, הביאה בשם הספרא דרשה אחרת:

"ועשהו חטאת" - הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת.

על פי הדרשה המובאת בגמרא הנושא של המילה "ועשהו" הוא הגורל, והוא זה שעושה את הקרבן לחטאת, במנותק מן הכהן. למעשה, התחבטו המפרשים בשאלת היחס בין שתי הדרשות, שהרי במשנה (לט ע"ב) מפורש שלהעלאת הגורלות התלוותה אמירה של הכהן, וקשה להעלות על הדעת שהגמרא חולקת על כך. יש שכתבו שלדעת הגמרא האמירה היא מדרבנן בלבד (גבורת ארי לט ע"א ד"ה ואומר), ויש שכתבו שהיא מדאורייתא, אלא שזוהי מצווה בעלמא המתקיימת לאחר שקדושת הקרבן נקבעה בפועל על ידי הגורל (תוס' ישנים מ ע"ב ד"ה ואין). בין כך ובין כך, ברור שהתפיסה העקרונית של הגמרא שונה מזו של הספרא, והיא רואה את הגורל כחלק ממעשה ההקדשה עצמו.

מתוך סוגיית האמירה אפשר להעמיק יותר בהבנת הגורל כמעשה הקדשה. כיצד בדיוק פועלת הקדשה זו? אפשר לראות זאת בשתי דרכים שונות: באופן אחד אפשר להבין שהגורלות עצמם מחילים את הקדושה על השעירים, ולכהן אין כל קשר להחלה זו. תיאור ציורי להבנה זו אפשר למצוא בזוהר (אמור קא ע"ב): "כיון דכהנא שוי ידוי, אינון עדבין [=גורלות] מדלגי וסלקין בידא דכהנא ושארן באתרייהו". אמנם אפשר גם להבין שהכהן הוא שמקדיש, אלא שהוא עושה זאת באמצעות הגורלות, או לחלופין שהגורלות יוצרים את הקדושה באמצעות הכהן. כלומר, יש ממשק מסוים שמשלב את כוחו של הכהן וכוחם של הגורלות כדי ליצור יחד את קדושת השעירים.

במשנה (לט ע"א) הובאה מחלוקת תנאים בעניין נוסח האמירה של הכהן לאחר ההגרלה:

ואומר 'לה' חטאת' - רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר חטאת, אלא 'לה''.

כפי שראינו לעיל, העמדה שלפיה הכהן אומר "לה' חטאת" רואה את הכהן כיוצר את ההקדשה בכוחות עצמו, בעקבות ההגרלה (אלא אם כן נסבור שמדובר בדין דרבנן). אך עדיין עלינו להבין מה סובר רבי ישמעאל? הריטב"א (לט ע"א ד"ה רבי) מסביר את דעת רבי ישמעאל באופן הבא:

"כי מה שאמר לה' הוא סיום הגורל, לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה'".

הריטב"א מגדיר את האמירה לא כהקדשה בעקבות הגורל, וגם לא כדין נפרד, אלא כ"סיום הגורל". כלומר, יש שיתוף פעולה בין הגורל ובין הכהן שבא לידי ביטוי בכך שהכהן אומר בקול את תוצאות הגורל.

הרב אברהם סתיו