דף יומיומי

יומא כו – הפייס על הקטורת של בין הערבים

לאחר שמנו המשניות את ארבעת הפייסות שהיו נערכים בתמיד של שחר, דנה הגמרא (כו ע"א) בתמיד של בין הערבים:

אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערבים; אלא כהן שזכה בו בשחרית - זוכה בו ערבית.
מיתיבי: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים! - כי תניא ההיא – בקטרת.
והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית - כך מפייסין לו ערבית!... אמר רב שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן, הואיל ומשמרות מתחדשות.

לדעת רבי יוחנן אין מפייסין על העבודות של בין הערבים, אלא מחלקים אותן לאותם כהנים שעבדו בתמיד של שחר. את דברי הברייתא, שבה משמע אחרת, מיישבת הגמרא בשתי דרכים: א. הברייתא מתייחסת לקטורת בלבד אשר דווקא עליה מפייסים בנפרד בין הערבים משום "שלא שנה אדם בה" (רש"י ד"ה כי). ב. הברייתא מתייחסת ליום השבת, בו היה חילוף משמרות בין הבקר לבין הערבים.

יש לדון מהי מסקנת הגמרא ביחס לקטורת של בין הערבים: האם התירוץ הראשון נדחה ולמסקנה הכהן המקטיר בבקר מקטיר בין הערבים? או שמא התירוץ הראשון קיים גם למסקנה ויש פייס חדש על הקטורת?

הראשונים נחלקו בשאלה זו: לדעת רבנו פרץ בתוספותיו, אין פייס חדש לקטורת, והמקטיר בשחרית מקטיר בין הערביים. אך לדעת הרמב"ם (תמידין ומוספין ד, ח) יש פייס חדש לקטורת. על פניו, נראית דעת הרמב"ם פשוטה יותר, שהרי הקטורת הייתה מעשרת ו"לא שנה אדם בה", וממילא ראוי לתת את הקטורת של בין הערבים לכהן חדש!

לאור זאת נראה שמחלוקת הראשונים בעניין הפייס על הקטורת יכולה לבטא מחלוקת מהותית בהבנת דברי רבי יוחנן, שהכהן שזכה בבקר עובד גם בין הערבים. דין זה ניתן להבנה בשתי דרכים:

א. מכיוון שתפקיד הפייס הוא ליצור סדר בחלוקת העבודות, לאחר שנעשה פייס אחד בבקר שוב אין צורך בפייס נוסף בין הערבים.

ב. חלק מכבוד העבודה הוא שדווקא אותו כהן שעבד בשחרית יעבוד בין הערבים.

אם נבין את דברי רבי יוחנן באופן הראשון, הרי שאין כל פגם בעריכת פייס חדש בין הערבים, אלא שאין בכך צורך. ממילא, כאשר יש צורך חיצוני בעריכת פייס חדש, כגון בקטורת שמעשרת, אפשר לעשות זאת. אמנם, במידה ונבאר את ר' יוחנן באופן השני, ונגדיר שישנו חיוב שהעבודות של בין הערביים תעשינה דווקא על ידי הכהנים שעשו אותן בשחרית, ממילא ברור שדינו של ר' יוחנן יתקיים גם ביחס לקטורת ואפילו אם משום כך תיחסך מכהן אחר ברכת העשירות.

הרב אברהם סתיו