דף יומיומי

שקלים דף ט', "והייתם נקיים"

הסוגיה בדף ט' ע"א מפרטת את האזהרות שהוטלו על מי שנכנס לתרום את תרומת הלשכה. מטרת האזהרות לוודא שהוא עושה את מלאכתו נאמנה, ואינו נוטל מן הממון לעצמו. אזהרות אלה נוגעות הן לבחירת המועמד המתאים לתרומת הלשכה (שלא יהיה "קווץ" - הרמב"ם פירש שלא יהיה אדם עני, שיש חשש שיזדקק למעות לעצמו; ואילו הראב"ד פירש מלשון "קווצתיו תלתלים", דהיינו שלא ייכנס אדם עם שיער ארוך, שעלול להחביא מעות בשערו); הן לבגדים שאותם הוא לובש בעת שנכנס למקום המעות; והן לאופן התרומה, ולפיקוח מתמיד על מעשי התורם.

הגמרא קובעת, כי אכן חובה גמורה היא "לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום". חובה זו אף מפורשת בתורה, בנביאים ובכתובים. המקראות אותם מצטטת הגמרא מן התורה ומן הנביאים קרובים בעניינם. מן התורה מצטטת הגמרא את הוראת משה לבני ראובן, גד וחצי המנשה להיחלץ למלחמה עם אחיהם בארץ ישראל, ורק לאחר מכן לשוב לארצם (במדבר לב, כב). משה דורש, למעשה, כי את היתר החזרה אל עבר הירדן המזרחי יקבלו שנים וחצי השבטים מאחיהם בני ישראל, כדי לוודא שעמדו בהבטחתם.

המשך אותה הפרשייה מצויה בפסוק שמצטטת הגמרא מספר יהושע. מסופר שם, שבני ישראל אכן שילחו בשלום את שנים וחצי השבטים אל עבר הירדן המזרחי, אלא שאז התעוררה סערה: השבטים בנו לעצמם מזבח מעבר לירדן! כלל ישראל שבארץ כנען חששו שמא מייסדים להם שנים וחצי השבטים מקדש פרטי, ובכך כופרים בעבודת ה' שבמשכן. חשד הבריות מגיע באותה הפרשייה לידי מעשה, עד כדי כך שהשבטים שבארץ כנען כמעט יוצאים במבצע צבאי כנגד אחיהם שבעבר הירדן! רק כאשר מסבירים שנים וחצי השבטים שאין מדובר על מזבח פעיל אלא על מזבח שיהיה לאות בלבד, נחה דעת כולם. באותו המעמד מכריזים שנים וחצי השבטים (יהושע כב, כ"ב):

"אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה".

הצהרה זו מבהירה את עניין "והייתם נקיים מה' ומישראל": הרי בעיני הקב"ה הם היו נקיים כל העת, והמטרה היא שגם בעיני ישראל יזכו להיות נקיים. לשון אחרת, הקב"ה יודע נסתרות, אך חובה לנסות ולהפוך את אותן נסתרות לנגלות, כדי שידע עליהן גם המתבונן מבחוץ.

הפסוק השלישי שמצטטת הגמרא הוא מספר משלי, בו הדברים אכן מפורשים: כדי לשאת חן בעיני ה', די בעבודה פנימית; אך כדי לשאת חן בעיני אדם, מוכרחים לעסוק גם בעבודה חיצונית, כך שהדברים יראו ויובנו.

הגמרא מסכמת שהמקרא הראשון "מחוור שבכולם", ומסביר על כך בעל "תקלין חדתין": "מפורש ציווי". כלומר, הדרישה להראות טוב בעיני הבריות איננה עצה טובה בעלמא, אלא ציווי גמור.

והנה, יש שהקשו על הסוגיה כולה מן המשנה הידועה באבות (א', ו'):

"והוי דן את כל האדם לכף זכות".

אם אמנם יקפיד כל אחד מאיתנו לדון את חבירו לכף זכות, אין צורך בכל האזהרות החמורות שבסוגיה: וכי יעלה מאן דהו על דעתו שהנכנס לתרום את הלשכה יכניס מעות לפיו או יסתירן בין שערותיו?! האם אין לדון אותו לכף זכות, שעושה את מלאכתו נאמנה?!

התשובה לקושיה זו (ראה שו"ת משנה הלכות, חלק ה' סימן צ"ה) מחדדת את יסוד ההלכה שלפנינו. אמנם, דרשה תורה ודרשו חכמים לדון לכף זכות. אלא, שדרישה זו אינה אלא "שלב שני". ההלכה הבסיסית היא, שאדם נדרש להתנהג בדרך שתהא מקובלת על הבריות, ולא להעמידם בניסיון של "לדון לכף זכות". לשון אחרת, על האדם לעשות כל מאמץ כדי שכלל לא יגיע למצב שבו מתעוררת השאלה האם לדונו לכף זכות או לדונו לכף חובה. האחריות על "נִירְאוּת" המעשים היא אחריות בסיסית וחשובה, אשר כאמור, המפרשים כאן רואים אותה כציווי וכחובה גמורה.

הרב אביהוד שורץ