דף יומיומי

שקלים ה – השוקל שקלו של חברו

במשנה (דף ה ע"ב) נאמר:

הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה התרומה - מעל. השוקל שקלו מן ההקדש ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל.

החלק הראשון של המשנה דן במי שלוקח את שקלו של חברו ותורם אותו עבור עצמו. המשנה מחלקת בין מי שעשה זאת לפני שתרמו את השקלים, שאינו עובר על איסור מעילה, למי שעשה זאת לאחר התרומה ועבר משום מעילה. מדוע לחלק בין המקרים?

אפשרות אחת היא לומר שקודם התרומה אין השקלים קדושים כלל וממילא לא שייך בהם איסור מעילה. כך אכן מבואר במפרשי הירושלמי כאן (ריבב"ן, קרבן העדה, תקלין חדתין), אך האחרונים הקשו מן הגמרא בבבא מציעא (דף נח ע"א) בה מבואר שיש מעילה בשקלים גם קודם התרומה, קביעה אותה פסק אף הרמב"ם (מעילה ו, יג). ממילא חוזרת השאלה - מדוע קודם התרומה אין התורם את שקלו של חברו עבור עצמו עובר על איסור מעילה?

שאלה נוספת מתעוררת לאור הסיפא של המשנה, בה נאמר שהשוקל שקל של הקדש מועל רק אם כבר קנו בהמה בשקל זה והקריבו אותה. על דין זה של המשנה יש להקשות מדוע לא נאמר סיוג דומה גם בדין השוקל שקלו של חברו עבור עצמו? (ואכן, יש שפירשו שגם השוקל שקלו של חברו חייב רק לאחר שהקריבו ממנו בהמה, עיין קרבן העדה)

מתוך שאלות אלו נראה להסביר שהרישא והסיפא של המשנה עוסקות בשני סוגי מעילה השונים באופן מהותי זה מזה. הסיפא של המשנה עוסקת במעילה במובן של 'שינוי', היינו שהאדם משנה את ההקדש מייעודו המקורי. ממילא, דווקא כאשר השינוי הושלם והוקרבה בהמה מן ההקדש חלה המעילה, וקודם לכן ההקדש נמצא "בבי גזא דרחמנא" (ועל כן עצם נתינתו לקופת השקלים לא מעלה ולא מורידה).

המעילה שנידונה ברישא של המשנה, לעומת זאת, היא מעילה במובן של הנאה. משום כך, דווקא לאחר תרומת הלשכה, כאשר הבעלים המקורי של השקל כבר נפטר מחובת התרומה, נהנה המועל כשהוא פוטר גם את עצמו בשקל זה, ואילו קודם לכן אין הוא נהנה כי עליו לשלם לבעלים המקורי שקל אחר (כיוון זה מבואר ב'עונג יום טוב', סימן כו). כמו כן, ההנאה מן המעילה נוצרת מיד עם נתינת השקל לקופה, גם בלי שקנו מן השקל בהמה לקרבן (עיין אור שמח שקלים ג, י).

הרב אברהם סתיו