דף יומיומי

היבטים חינוכיים בליל הסדר [א'] - מעשה ומשמעות

אחד המאפיינים המרכזיים של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך". המימד המחנך שבתפקיד ההורים בא לידי ביטוי בליל הסדר, כאשר כל הורה נדרש להנחיל לילדיו את סיפור יציאת מצרים. ואמנם, בסוגיה שלפנינו מצאנו דילמה חינוכית מעניינת ומאתגרת.

כידוע, תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר. בתלמוד הבבלי נזכרו שני טעמים לשתיית ארבע כוסות. הטעם הראשון נזכר בגמרא בדף ק"ט עמוד ב':

"רבינא אמר: ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות".

וכן פסק להלכה הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ז' הלכה ז'):

"כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם".

מדברי הרמב"ם נראה ששתיית ארבע כוסות יין ומנהג ההסבה באים לבטא את התחושה והתודעה שבערב זה - את תחושת החירות.

הטעם השני נזכר בגמרא לגבי חיובו של אדם חסר אמצעים לחזר על הפתחים בכדי שיוכל לקנות יין לארבע כוסות. כך נאמר בגמרא (דף קיב ע"א):

"ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי - ... לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", הכא - משום פרסומי ניסא".

ר' עקיבא סבור שעל אדם לעשות כל מאמץ כדי לא לפשוט יד. עם זאת, שתיית ארבע כוסות בליל הסדר מפרסמת את הנס הגדול שהתחולל בלילה זה, ועל כן כדי לזכות בפירסום הנס, יפשוט העני את ידו ויזדקק לבריות. דרך אגב, טעם זה האחרון של פרסומי ניסא מסביר בגמרא (קח ע"א) גם הלכה נוספת:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבע כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס".

שתיית הכוסות באה לפרסם את הנס, והיות שהנס התרחש לגברים ולנשים גם יחד, חייבות הנשים בשתייתן.

על פי הטעם השני של פירסום הנס, ייתכן שמדובר על מעשה סמלי בלבד: כל אחד מבאי הבית יזכה בארבע כוסות, כדי לקיים מעין "חגיגת יין" המפרסמת את הנס. אך על פי הטעם הראשון, עיקר המצוה בשתיית ארבע הכוסות, המעניקות תחושה של חירות. בזיקה לטעם זה, מעלה הגמרא ספק מעניין בדבר חינוך קטנים במצוה זו:

"תנו רבנן: הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות. אמר רבי יהודה: וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא, מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

הדעה הראשונה בברייתא תואמת את ההשקפה הפשוטה ביחס למצות חינוך: כדרך שנהגו ישראל לחנך קטנים לנטילת לולב, ללבישת ציצית ולכל מצוה אחרת, כך יש לחנכם גם לשתיית ארבע כוסות. אך ר' יהודה מעורר תהייה חינוכית, המעמידה אותנו על שאלה מרכזית בנוגע לדין חינוך.

בכדי לעמוד על יסוד הדברים, עלינו לשאול שאלה מקדימה, והיא: כיצד אנו תופסים את תפקידו של המחנך? מה המטרה שהוא מבקש להשיג לעצמו? יש שיאמרו, שהדרך הפשוטה ביותר לחינוך היא דרך ההרגל. אם ילד יתרגל ליטול ידיים, להתפלל, או לברך מגיל צעיר, הדבר יהפך לחלק משיגרת חייו, והוא בוודאי יזכה להתמיד בכך. כך פירשו רבים את הפסוק הידוע במשלי (כ"ב ו'):

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

מקובל לפרש שיש לחנך כל ילד בדרך המתאימה לו. אך פירוש הפשט של הפסוק הוא שיש לחנוך את הנער "על פי" דרכו - בראשית דרכו - כדי שיוכל להוסיף ולקיים את הדברים גם בזקנותו. כאמור, הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא דרך ההרגל: קיום מצוות בצעירותו מבטיח קיום מצוות בזקנותו.

והנה תוהה ר' יהודה: האם המעשה הוא העיקר, או שמא התכנים העומדים מאחוריו? אמנם, נער המתרגל לשתות בכל שנה ד' כוסות מן הסתם יתרגל לכך ויקיים זאת גם בשנים הבאות; אך האם אותו הנער משכיל להבין את אשר הוא עושה? האם הוא טועם טעמה של חירות וטועם את טעם פרסומי ניסא? ר' יהודה קובע, למעשה, כי בכל הנוגע לחינוך קטנים המעשים מצד עצמם אינם חזות הכל. בהחלט ייתכן, שההזדהות האישית עם קיום המצוה, הבנת תכניה משמעותה וייעודה, חשובים לא פחות מן הקיום מצד עצמו.

נמצא, אם כן, שהדיון שלפנינו ביחס למצות ד' כוסות מאיר באור חדש מצות חינוך. לאמור - האם מצות חינוך מבקשת להוביל למעשים ממשיים, לפרקטיקה, או שמא מצות חינוך מבקשת להוביל ליעדים אישיים, רעיוניים, להזדהות.

באופן בלתי שגרתי, נראה מדברי הראשונים שנמנעו מהכרעה במחלוקת התנאים, ועל כן הביאו להלכה את שתי הדעות גם יחד. כך משתמע מן הרי"ף ומן הרא"ש, וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תע"ב סעיפים ט"ו-ט"ז):

"תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו.
מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו".

כלומר, שני הדברים נכונים גם יחד: מחד גיסא, חובה לחנך קטנים לפרקטיקה של המצוה; ומאידך גיסא, חובה להעביר אליהם גם את התכנים ואת משמעותם של דברים. כידוע, חינוך איננו מדע מדויק, ולא ניתן לקבוע לגביו קביעות חד משמעיות. אפשר, שמשום כך הביא השולחן ערוך את שתי הדעות גם יחד, משל אומר הוא כי כדאי לנסות ולפעול בכל דרך שהיא, ובלבד שנזכה, בסופו של דבר, להטעים את טעמו של ליל הסדר לכל ילד על פי הדרך המתאימה לו. השולחן ערוך מהלך על חבל דק בין הרצון ללמד כיצד לקיים את המצוות כהווייתן, ובין הרצון להעביר את התכנים והמסרים, כדי שהפרטים לא יעיבו על עיקר העניין.

הרב אביהוד שורץ