דף יומיומי

פסחים דף ק"א, קידוש במקום סעודה

הגמרא בדף ק"א מביאה את חידושו של שמואל:

"דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה".

דבריו של שמואל נפסקו להלכה, אלא שנחלקו ראשונים האם קידוש במקום סעודה מעכב אפילו בדיעבד. הרא"ש (פסחים, פרק י' סימן ה') מצטט את המחלוקת:

"וכיון דהלכתא כשמואל, המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה. ורבינו נסים ז"ל כתב במגילת סתרים דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש ...
ומהשתא הוי ברכה לבטלה אם אין שם אורחין וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג. ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה ... והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל".

הרא"ש מזכיר שתי דעות מקלות ביחס לקידוש במקום סעודה: רבינו ניסים סבור, שמי שמתכוון מראש לאכול במקום אחר - רשאי לקדש; ורבינו יונה מקל אף יותר ומסביר שכל הדרישה לקידוש במקום סעודה אינה אלא אסמכתא, ולכן יש להקל בכך לעת הצורך, ולקדש בבית הכנסת עבור אלה שאינם יודעים לומר בכוחות עצמם את הקידוש בביתם. הרא"ש מסתייג מחידוש זה, ומדגיש שפשט לשון הגמרא הוא שקידוש שלא במקום סעודה איננה קידוש אפילו בדיעבד.

שאלת המפתח ביחס לקידוש במקום סעודה היא מהו העיקר ומהו הטפל. ניתן לומר, כי קידוש במקום סעודה הוא דין בקידוש. כלומר, כדי להחשיב את הקידוש ולתת לו תוקף ומעמד, חייבו חכמים לסעוד במקום הקידוש. כך מסביר הרשב"ם בסוגייתינו:

"אין קידוש אלא במקום סעודה, דכתיב: "וקראת לשבת עונג" - במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג".

מדברי הרשב"ם למדנו, שיש להתענג - לסעוד סעודה - במקום הקידוש.

הרשב"ם מעיר שדבריו מבוססים על מדרש, אלא שיש מן הראשונים שציטטו את המדרש בניסוח אחר. כך, למשל, נכתב במחזור ויטרי (סימן ק"י; מחזור ויטרי חובר על ידי שמחה מויטרי, תלמידו של רש"י):

"ומקדש צריך לקדושי במקום סעודה. ויליף טעמא בתלמוד ירושלמי ממקרא מלא "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" - במקום עונג שם תהא קריאת היום".

על פי ניסוח זה, יש להגדיר תחילה את מקום העונג והסעודה, וכהקדמה לסעודה לקדש על היין. אם כך, קידוש במקום סעודה איננו דין בקידוש, אלא דין בסעודת שבת: חובה לפתוח סעודה זו בהזכרת השם בקידוש.

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ד' סימן ס"ג ענף ג') דן בהרחבה בחקירה שלפנינו האם קידוש במקום סעודה הוא דין בקידוש ובחשיבותו, או דין בסעודה הנפתחת בקידוש. הוא מציין שתי השלכות לחקירה זו. ראשית, הוא מתייחס בהרחבה לדיון הענף בסוגייתנו בהגדרת מקום סעודה: מקומות נפרדים בתוך אותו בית, בית לעומת גג וכן הלאה. לדבריו, אם הסעודה מחשיבה את הקידוש ומעניקה לו קביעות, הרי שגם מעבר מחדר לחדר מועיל, שכן סוף סוף בשעת הקידוש ניתן היה לסעוד בכל אחד מחדרי הבית. מאידך, אם יש צורך שהקידוש ישמש פתיח לסעודת השבת, חובה לקדש במקום הסעודה המדוייק, ולא בחדר אחר.

שנית, דן הגר"מ פיינשטיין בתרחיש השכיח מדי שבת בשבתו, כאשר אדם מקדש לאחר תפילת שחרית, אוכל מיני מזונות לאחר הקידוש, ורק בשעה מאוחרת יותר סועד את סעודת השבת. אם קידוש במקום סעודה הוא דין בקידוש, הרי שאותו אדם יצא ידי חובתו כבר בקידוש הראשון, שכן קידש ואכל מיני מזונות. ברם, אם קידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה, הרי שסוף סוף סעודת השבת העיקרית - זו שבה הוא נוטל ידיו ואוכל לחם משנה - לא נפתחה בקידוש. ואמנם, הלכה למעשה יש המורים לשוב ולומר את פסוקי קידוש היום קודם הסעודה, כדי להעמיד את הקידוש כפתיח לסעודה, וכך ראוי, לעניות דעתי, לנהוג (ראה על כך ב"שיעורים לזכר אבא מארי", כרך ב'; ובקצרה ב"שיעורי הלכות שבת" של הרב י"צ רימון, עמוד 97 ואילך).

הרב אביהוד שורץ