| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יומיומי פסחים צ – החייהו משה בפרשת בא נאמר (שמות יב, ד): וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה. כוונתו הפשוטה של הפסוק (וכן פירשו המפרשים שם) היא שכאשר בני הבית מועטים ואין זה סביר שיאכלו שה שלם בעצמם, הם יכולים להשתתף עם משפחה נוספת וכך יגיע שיעור ראוי של בשר לכל אדם. אך הברייתא המובאת בסוגייתנו (דף צ ע"א) הבינה את הפסוק באופן אחר. על פי הברייתא, המצוקה המתוארת בפסוק איננה בעיה טכנית העוסקת בצורך לאכול כמות גדולה של בשר, אלא בעיה כלכלית. לפי קריאה זו כוונת הפסוק לומר שמשפחה שמתקשה לכלכל קרבן פסח שלם בעצמה יכולה להיעזר במשפחה אחרת שתתרום את חלקה. הברייתא מוסיפה ונותנת משמעות הלכתית לקריאה זו:
תניא: 'אם ימעט הבית מהיות משה' - החייהו משה, מכדי אכילה, ולא מכדי מקח. רבי אומר: אף מכדי מקח. שאם אין לו - ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן. המקרה המתואר בברייתא הוא מקרה שבו אדם אחד כבר קנה את הקרבן ואילו השני רק הקדיש מעות לפסחו, וכעת הם משתתפים יחד. לכאורה אין דרך להפקיע את קדושת המעות מבלי לחלל אותן על קרבן אחר, ולמרות זאת מחדשת הברייתא (על פי הפסוק הנ"ל) שאפשר להשתמש במעותיו של השני לצרכים מסוימים. בהגדרת הצרכים שעליהם אפשר להוציא את המעות נחלקו התנאים בברייתא, ובגמרא (דף צ ע"א) נחלקו אמוראים בהסבר דבריהם: רבה ורבי זירא: חד אמר: בעצים לצלייתו - כולי עלמא לא פליגי, דכיון דתקנתא דפסח הוא - כגופא דפסח דמי. כי פליגי - במצה ומרור. רבנן סברי: הא אכילה אחריתי היא, ורבי סבר: כיון דהכשירו דפסח הוא, כגופא דפסח דמי. |
  |